מסכת מועד קטן דף י״ד ע״ב

ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא – חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:

מקרעין לקטן – את בגדיו:

מפני עגמת נפש – שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:

מי קתני הא אסורין – דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:

יש מהן אסורין – בשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:

ויש מהן מותרין – כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:

אתי עשה דרבים – ושמחת:

ודחי עשה דיחיד – אבל דכתיב (ירמיהו ו׳:כ״ו) אבל יחיד עשי לך:

דהשתא – שאירעו במועד:

עשה דיחיד. משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (מועד קטן דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן מועד קטן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.):

דנין דיני נפשות – במועד אבל לא ביום טוב שאסור משום שבות ודייקינן מינה מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן ליה במועד:

מהו שינהוג נידויו ברגל. והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפילו עשה ליכא אלא עזרא גזר כדלקמן (מועד קטן דף טז.) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים:

ואי לא ציית דינא משמתינן ליה. תימה לימא דאי לא צית דינא נחתינן לנכסיה מיהו פריך שפיר:

אתי רגל ודחי ליה – שאינו נוהג נדוי ברגל:

דלמא לעיוני – הא דתני דדנין לא אמרי' דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי ואיכא למידק מינה דאי לא ציית משמתינן ליה אלא מעייני בדין ולא אמרי ליה כלום:

ממנעי משמחת י"ט. הקשה בתוס' הר"א היכי קשה ליה דהא ממנעי משמחת י"ט מאכילה ושתיה וגוף ההריגה דהוא מלאכה לא חיישינן ונראה לי מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינא בה:

מענה את דינו – דכי לא אמרו ליה דינו לאלתר דעייני ביה הוה ליה עינוי הדין:

אלא – לעולם דנין דינו וגומרין ממש במועד ואיכא למידק מינה אי לא ציית משמתינן ליה ואיכא למשמע מינה דנוהג נמי ברגל ודאמרת א"כ מימנע משמחת י"ט הכא במאי עסקינן דאתו מצפרא כו':

נמצאת אתה מענה את דינו. קשיא לן דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) בשמעתין דלפיכך אין דנין (. בשבת) מוכח דעינוי הדין לא שייך עד שילינוהו אחר שיגמור הדין וכי תימא דלעיוני דהכא היינו גמר דין ולא יהרגוהו עדיין עד אחר הרגל א"כ אמאי פריך לימא לעיוני בעלמא בלא גמר דין ולא יעשוהו גמר דין עד אחר המועד וי"ל דמשתכחי אף על גב דאיכא סופרי דיינין הכותבים דברי כל אחד מ"מ הסברא אשר בלב משתכח ומהאי טעמא אמרינן (שם) דאין דנין בערב שבת דליבא דאינשי אינשי:

ת"ש מנודה שהתירו לו חכמים – קא סלקא דעתך התירו לכל מנודה נידויו ברגל דאין נידוי נוהג ברגל:

אמר אביי ת"ש מנודה שהתירו כו'. אביי לטעמיה דדחי ודלמא לעיוני ואין חושב ראייה להוכחה דלעיל ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמ' לא חש באותו דיחוי ואפי' נראה דיחוי ה"נ מסתברא מ"מ נוכל לומר לעיוני בלאו הכי נמי מסתברא:

דאזיל ופייסיה לבעל דיניה – ברגל והתירו לו חכמים ב"ד שבאותו דור:

שינהיג צרעתו – שלא יבא אל תוך המחנה ולא יגלח:

הא בימי טומאתו נוהג – צרעתו ברגל:

ניגזור – שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד ליום טוב האחרון ומקריבן ואסור להקריב קרבנות יחיד בי"ט:

לרבות כ"ג. שנוהג בו צרעת:

הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמי – דתנן כ"ג מקריב אונן מדאמר לו אהרן למשה ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט) ולא אמר למשה והקרבתי מכלל דהקרבה באנינות ולמדנו דכ"ג מקריב אונן אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן לקמן (מועד קטן דף טו:) שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן וברגל משלח וכהן גדול אונן מקריב כל השנה אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי וקתני דנוהג בו צרעת תיפשוט דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל:

אל תפרעו – גידול שער והאי קרא גבי מיתת נדב ואביהוא כתיב ומדאצטריך קרא למישרי להו מכלל דאחריני אסורין:

והא כ"ג דכל השנה כולה כרגל כו'. משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל הוא הדין כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא (לא) משמתינן ליה ולמאי דפרישית לעיל דנוכל לומר למיחת לנכסיה ניחא: