מסכת מנחות דף ז׳ ע״ב

ואילו מגביה לא קתני – שיהא אחר מגביה השולחן בשעת סילוק הבזיכין אלמא מכלי שעל קרקע היו סילוק בזיכין ובזיכין מתירין את הלחם כקומץ שמתיר את המנחה דקומץ מיקרי אזכרה ובזיכין נמי מיקרי אזכרה דכתיב (ויקרא כ״ד:ז׳) והיתה ללחם לאזכרה וקומץ מתיר שירים לאכול דכתיב (שם ב) והנותרת מן המנחה וגו' מאשי ה':

סדר עבודות נקט – והגבהה לאו מן העבודות חשובות היא:

מקדשין מנחה – כשמביאה מביתו נותנה בכלי שעל גבי קרקע:

שכן מצינו בסידור בזיכין – שמסדר (על) הלחם שהוא שירים ובזיכין שהן קומץ על השולחן שעל גבי קרקע דהיינו דומיא דמנחה כשמביאה מביתו דמעורבין יחד הקומץ והשירים:

שכן מצינו בסילוק בזיכין. הא מילתא דלא כרבי חנינא דאמר לקמן (מנחות דף ח.) לא זו קדושה בלא זו דאיהו לא יליף מילתא ממילתא:

קידוש קומץ מאי – דלא אשכחן בבזיכין כשהוא מסלקן דהיינו קמיצה שיהא נותנו לשום כלי אלא מיד מקטירו הלכך ליכא למפשט קידוש קומץ מהתם:

מדם – מקבלת [דם] דכתיב (שם א) והקריבו בני אהרן ואמרינן בתורת כהנים והקריבו זו קבלת הדם וקידוש קומץ כנגד ארבע עבודות של דם קמיצה כנגד שחיטה וקידוש קומץ כנגד קבלה והולכה כי הולכה והקטרה כנגד (ד' עבודות של דם קמיצה כנגד שחיטה וקידוש כנגד) זריקה:

ומי אמר רבא הכי – דמדם ילפינן:

לילף מדם – ודם לא קידש לחצאין אם קבל שיעור הזאות דדם אשם מצורע או דם פרים ושעירים הנשרפין בשני כלים לא עשה כלום כדאמרינן לקמן:

מההיא – דודאי אינו קידוש דמדם ילפינן:

הדר ביה רבא. מהך סברא דקם רבא בשיטתא דרב נחמן רביה:

קידש – מי חטאת:

כדי הזאה – כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה:

לא קידש – ואע"פ שחזר ועירבו לאחר קידוש נתינת מים על האפר:

בדם מאי – אם קיבל מדם שעירים ופרים הנשרפים שטעונין הזייה וקיבל שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה מהו:

אמר רבא תניא – דבדם לא קידש:

וטבל בדם ולא מספג – מקנח אצבעו בדופני הכלי:

בדם – משמע [שיהא שיעור] דם מעיקרא:

והזה מן הדם שבענין – לקמן מפרש מאי היא:

הוה אמינא אע"ג דלא קבל שיעור טבילות – כל הזאות מעיקרו ובלבד שיהא בשעת כל טבילה וטבילה כדי שיעור:

כתב רחמנא בדם – דמשמע [שיהא שיעור] דם מעיקרא:

למעוטי שירים שבאצבע – שצריך לטבול באצבעו בין כל הזאה והזאה דהכי משמע והזה מן הדם האמור בענין למעלה וטבל הכהן באצבעו בדם מאותו דם שבכלי שטובל בו יזה כל הזאות ולא שבאצבע:

היה מזה – מדם חטאת כגון פרים ושעירים הנשרפין:

עד שלא הזה – דאכתי חזי ההוא דם שנפל על הבגד להזאת פנים חשיב דם:

וטעון הבגד כבוס – כדכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' (ויקרא ו׳:כ׳) ואם משהזה נפל לא חשיב דם:

מאי לאו עד שלא גמר – כל ז' הזאות קתני דטעון כיבוס ואפילו לא נפל אלא משירי אצבע אלמא כשרין להזאה:

עד שלא יצתה הזאה מידו – על הפרוכת נפל על הבגד טעון כיבוס דעיקר הזאה נפל עליו אבל משיצתה הזאה מידו נפל על הבגד דהיינו משירים שבאצבע אין טעון כיבוס:

גמר מלהזות – הזאת דם פרה אדומה בהר המשחה אל נכח פני אהל מועד:

גמר מלהזות. משנה היא במסכת פרה:

לא גמר לא – אלמא שיריים שבאצבע כשרים ולא צריך קינוח:

ומשני גמר מקנח כל ידו לא גמר מקנח אצבעו – בין כל הזאה והזאה:

בשלמא גמר מקנח כל ידו בגופה של פרה – שהרי פרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר דכתיב (במדבר י״ט:ה׳) ושרף את הפרה לעיניו:

אלא אצבעו – בין כל הזאה והזאה:

במאי מקנח – וכי בין כל הזאה והזאה יורד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה:

מקנח ידו בגופה של פרה. שהרי פרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר דכתיב ושרף את הפרה לעיניו כך פי' רבינו שלמה ונראה דלא מייתי קרא אלא משום דכתיב בסיפיה ואת דמה ישרוף אלמא דמה טעון שריפה ולפיכך מקנח ידו בגוף הפרה ופי' הקונטר' מגומגם:

אלא אצבעו במאי מקנח. כאן פי' הקונטרס לפי שהיה מזה מדמה בהר המשחה אל פני אהל מועד ופרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר והיאך היה יורד בין כל הזאה והזאה מהר המשחה לקנח בגוף הפרה ובזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צג:) פירש שלא היה יכול לקנח אצבעו בגוף הפרה שלא יתלכלך אצבעו בנימין דהכי נמי חיישינן בנימין בפ' כל כתבי (שבת קטז:) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ולפי' הקונטרס דהכא אין להקשות מהא דאמרינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.) דשחיטה והזאה כנגד פתחו של היכל דבשביל כך לא היו במקום אחד אלא שתיהן היו מכוונות כנגד פתחו של היכל:

בשפת מזרק – והיינו דקרי למזרקין כפורי זהב בספר עזרא על שם שמקנח ידו בו כדאמרינן במס' גיטין (דף נו.) גבי (נבוזר אדן) וכפר ידיה בההוא גברא:

ומי א"ר אלעזר הכי – אף בדם לא קידש לחצאין:

חביתי כהן גדול – עשירית האיפה שמקריבין בכל יום ועל שם מחבת קרי לה חביתים דכתיב (ויקרא ו׳:י״ד) על מחבת בשמן תעשה:

אינה לחצאין – שאם נתן חצי עשרון בכלי זה וחציו בכלי זה לא קידש ויצאה לחולין:

שקריבה לחצאין – מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: