מסכת מנחות דף מ״ו ע״ב

בעו תנופה – כבשים האחרים [בעו תנופה] לדברי הכל דמתירין הן ועוד דבהו כתיב תנופה והניף אותם הכהן:

אבדו כבשים לא תיבעי לך דודאי בעי תנופה. בהדי כבשים אחריני ולא דמי לזו תודה וזו לחמה דאי אבדה התודה אינו מביא אחרת:

מאי שנא שני כבשים – דשלמים דמקדשי לחם כדתניא לקמן בשמעתא (מנחות דף מז.) אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה:

ומעכבי – אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר' יוחנן לעיל ואפי' לא הוזקקו מעכבי לבן ננס:

ומאי שנא שבעה כבשים ופרים ואלים דלא מקדשי ולא מעכבי. אגב מקדשי נקט מעכבי דהא דרשינן לעיל (מנחות ד' מה:) שבעת כבשים אע"פ שאין לחם וה"נ לחם אע"פ שאין שבעה כבשים ומיהו בקונטרס פי' דמיבעיא ליה בתר דהוזקקו זה לזה בשחיטה:

הואיל והוזקקו – שני כבשים ולחם:

והא תודה לא הוזקקו – היא ולחמה לתנופה ביחד:

ומקדשא – ללחם בשחיטה והיינו דאמרינן קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח בפ' התודה (לקמן מנחות ד' עח:):

ומעכבא – דאם אין תודה אין לחם דהא אינן קדושין אלא בשחיטה:

ומשני שני כבשי עצרת שלמים – אבל שבעה כבשים ופרים ואילים עולה נינהו כמו איל נזיר שלמים הוא ומקדש הלחם כדמפרש לקמיה:

לפיכך – דשחיטת איל מקדשן שחטיה לאיל שלא לשמו לא קדש הלחם דכתיב זבח שלמים על סל המצות אי זביחתו לשם שלמים מקדש את הסל ואי לא לא:

לפיכך שחטן שלא לשמן לא קדש הלחם. טפי הוה ניחא למיתני שחטן לשמן דקדש הלחם אלא אשמעינן אע"ג דאחריני לשמן נשחטו לא קדש הלחם:

הבאות בפני עצמן – אליבא דרבי עקיבא דאמר כבשים אין מעכבין את הלחם:

תעובר צורתן – יפסלו בלינה:

שתי הלחם הבאות בפני עצמן. כמ"ד לחם עיקר:

אי לאכילה אתיין – דלא בעו מתירין ליכלינהו:

ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר – הואיל וזו היא עיקר מצוותם:

לשרפינהו לאלתר. ואפי' למ"ד (פסחים דף לד:) אפי' פיגול טעון צורה הכא שאני דמצותן בכך:

השתא דאיכא כבשים כו' – הלכך הואיל וקדשים מעליא נינהו ומשום גזירה הוא דשרפינן להו לא מצי למשרפינהו עד דליפסלו בלינה:

מנא אמינא לה – דלאכילה אתיין אפי' באין בפני עצמן:

אינו חוטא – ואע"ג דכתיב (שמות ל) כל העובר על הפקודים וכהנים לא נפקדו אינו חוטא כדפרשינא בפ"ג (לעיל מנחות ד' כא:) דמייתו ומסרי להו לציבור:

שאינו שוקל חוטא – דכל הראוי ליפקד קאמר דהיינו מבן כ' שנה ומעלה:

לעצמן – להנאתן:

שלנו הן – אם אנו נותנים שקלים ללשכה נמצאו באין אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן הלשכה באין ורבן יוחנן בן זכאי לא דריש וכל מנחת כהן אלא במנחה שהכהן מביא בפני עצמו מש"ה חוטא:

אילימא בבאין שתי הלחם עם הזבח – אמאי קתני היאך הן נאכלין הא ללחמי תודה דמי ותודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי:

לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. הוה מצי למיפרך למוצאי יו"ט לאלתר לשרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן:

התם – גבי קדשים הנשרפין לאו מצותן בכך דמעיקרא לאכילה אתו אלא שאירע בהן פסול כגון נותר או טמא הלכך שבקינהו עד החול ושרפינהו להו:

שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן – לאחר שריפת הלחם הילכך משהינן להו שאם יבאו הכבשים יונפו עמהם ואוכלו:

זמן הקרבתן – עד תמיד של בין הערבים:

לבתר הכי לשרפינהו – אמאי משהינן להו כל הלילה:

צורת הקרבתן. פירש בקונטרס עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתא דנתקלקלו הלוים בשיר (ר"ה דף ל:) מפרש דקרבנות ציבור קרבי אחר התמיד ודחו עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה:

גזירה משום דרבה – דאמר לעיל גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולאו מטעמיה דהוא אומר לעיל מנא אמינא לה מדתניא העיד בן בוכרי כו':

ממושבותיכם וגו' בכורים לה' – הקישן לבכורים:

אף שתי הלחם – יכולין לבא בפני עצמן:

מה ביכורים בפני עצמן. ואפילו הכי איצטריך לרבי עקיבא יהיו מתהיינה ללחם דמעכב כבשים: