מסכת כריתות דף ט׳ ע״ב

והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה – תימה דהכא בעינא לחלק אע"ג דגופין מוחלקין והתם פרק אותו ואת בנו (חולין פב:) לא תשחטו ביום אחד משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בניה משום דגופין מוחלקין אע"ג דליכא קרא וכן לקמן בפרק אמרו לו (כריתות דף יז.) דאמרי שבתות כי גופין דמיין:

נזירות טהרה משביעי חיילא – הלכך כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה דהא אתחלא נזירות דטהרה ולענין קרבן לא מחייב אלא אחד דלא יצא אדם זה לשעה ראויה לקרבן:

וקידש את ראשו – שנזירות טהרה חלה עליו. יום תגלחתו כו':

מתני' המקנא לאשתו כו' – מביא מנחת שעורים אחת על כולן כשהוא משקה:

שנתנגע נגעים הרבה – כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שניה וכן שלישית:

הביא צפרין – אותן שתי צפרין חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח ולאו קרבן נינהו:

לא עלו לו – קס"ד דהאי לא עלו לו משמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרין לכל נגע ונגע עד שיביא חטאת אבל הביא צפרין וחטאתו ונתנגע אין צריך להביא לכשיטהר על נגע ראשון:

תורה אחת לקינויין הרבה – תימה דבסוטה אמרינן לרבנן אין אשה שותה ושונה ולר' יהודה באיש אחד ושני בועלים אינה שונה וכיון דאינה שונה למאי איצטריך דלא מייתי אלא קרבן אחד:

תורה אחת למצורעים הרבה – ובתורת כהנים מפיק ליה מדכתיב וכבשה אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה ומוזאת תהיה תורת דריש תורה אחת לכל מצורעין לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם:

גמ' והאמרת אינו מביא אלא קרבן אחד – על נגעים הרבה אלמא חד צרעת אריכתא היא ואמאי מחייבת ליה לאתויי צפרים אכל נגע:

ולאקבועיה בעניות כו' – וה"ק ולא עלו הצפרין ליקבע בעניות ובעשירות דאם היה עני בשעת הבאת צפרין והעשיר צריך להביא קרבן עשיר ואם היה עשיר והעני מביא עני בדלות עד שיביא חטאתו דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות:

אשר לא תשיג ידו – בשעת טהרתו יביא בעניות אע"פ שהעשיר:

ר"ש סבר – האי טהרתו היינו דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין במסכת ערכין (דף טז.):

דבר המכשירו – אשם שמדמו נותנין על בהונותיו מכשירו בקדשים:

צפרין – גורמין לו תחלת טהרתו שמדם הצפור מזין עליו:

מתני' האשה שילדה ולדות – וקא מפרש כיצד כגון שהפילה לתוך פ' של נקבה וכו' כגון שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה והפילה נקבה לאחר מ' של יצירת הולד דהיינו נ"ד ללידה ראשונה וחזרה והפילה לסוף נ"ד של זו. ולהכי נקט נקבה דבזכרים ליכא למימר הכי דאי הפילה בתוך מ' דזכר מיא בעלמא הוא האי שני דאין הולד נוצר עד יום מ':

והמפלת תאומים – אפילו זכרים כגון שנתעברה ג' והפילה אחד לאחר מ' והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון ושלישי בתוך ימי טוהר דשני מביאה קרבן אחד על האחרון ופטורה:

ר' יהודה – פליג בין אולדות בין אתאומין ואמר מביאה קרבן אחד על הראשון על הולד הראשון ולא על השני מפני שנולד בתוך מלאת של ראשון ומביאה על השלישי משום דהוא לא נולד תוך מלאת דלא חשבינן מלאת לשני דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון ושלישי הוי תחילת לידה ואינה מביאה קרבן על הרביעי הואיל ונולד תוך (מ') מלאת של שלישי אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאה דראשון (ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי) דהוי טפי מפ' לראשון וגבי תאומים נמי דקפליג ר' יהודה כגון שנולד שלישי לאחר מלאת דראשון ועל מלאת דשני לא איכפת לו דכמאן דליתיה דמי:

גמ' – כל היכא דכתיב תורת משמע רבים:

יכול על הלידה ועל הזיבה – קרבן אחד כגון שראתה ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמישי הרי זו יולדת בזוב כדאמרי' בנדה (דף לו:) דבעי שתפסוק מן הזוב סמוך ללידה ואם לא פסקה ודאי דם מחמת הולד ואינה יולדת בזוב:

אלא מעתה – מהיכא תיסק דעתיה דעל הלידה ועל הזיבה קרבן אחד דאיצטריך קרא למעוטי הא ודאי אכלה חלב וילדה מי סלקא אדעתין דמביאה קרבן אחד על הלידה ועל החלב וגבי זיבה נמי מה ענינה אצל לידה:

זאת – משמע על לידה אחת מביאה [קרבן אחד על ולדות הרבה] הא אחר מלאת חייב על כל אחת ואחת:

לדברי ר' יהודה – מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעליא הוא לקרבן:

לדברי חכמים – דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מטמא מלאת אלא עד בתרא:

פשיטא דהכי איתא – דאי לאו הכי מאי טעמייהו:

מפלת תאומים איצטריכא ליה – משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג רבי יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא היא הואיל ועיבורן כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא:

מפלת תאומים איצטריכא ליה – סד"א במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן וקשה דא"כ מפלת תאומי' למאן קתני לה אי רבנן פשיטא ואי לר' יהודה הא מודה לרבנן צ"ע: