מסכת כריתות דף ז׳ ע״א

שנשאת לישראל. ואינה משלמת חומש – דלא זרה שהרי לא נתחללה שאם ימות בעלה ותנשא לכהן אוכלת או אם זרע אין לה הדרא לתרומה:

משלמת כו' – אשם ל"ג:

ומיתתה בחנק – ורבי מאיר לטעמיה דאע"ג דמעיקרא לאו זרה היא השתא מיהא זרה הויא:

וחכמים – היינו רבי יהודה בר פלוגתיה:

אחת זו כו' – דבעינן זר מתחלתו:

ובשנויי דשנינן – דטעמיה דר"מ משום דאיתקש לסיכה:

אבל נתינה דעלמא – כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא בכזית דילפינן מונתן לכהן את הקדש (ויקרא כ״ב:י״ד) והכי מפרשא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נט:):

לא ייסך כתיב – בשני יודין שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא:

קרי ביה לא יסיך – ואפי' מאן דלית ליה מסורת בעלמא הכא אינו מוסיף על התיבה אלא מסרס התיבה להטיל יו"ד בין סמ"ך לכ"ף:

כהן שסך בן בתו ישראל מתעגל בו כו' – ופי' כהן שסך את עצמו שמן יכול בן בתו ישראל לבא להתעגל בו ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו ואינו חושש אלמא כיון דבטלה בהתירא בטלה והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות (פ"י ה"י) סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על גביו. ובן בתו ישראל דנקט משום דרגיל אצלו והוא הדין לאחריני:

מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה כו' – תימה אמאי לא קאמר לעיל דהוי שמן המשחה שני כתובים הבאים כאחד וי"ל דלא חשיב נעשית מצוותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו איקרי אע"ג דאית עליו לא איתחיל:

שאינו מביא אשם תלוי – שאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה כדמפרש בפ' בתרא (לקמן כריתות כה.):

מתני' במבעט – ביוה"כ דאמר לא תכפר עליו משום הכי לא תני ליה:

ובפלוגתא – פי' כי היכי דפליגי ר"י ור"ל במבעט בי"כ ה"נ פליגי אביי ורבא במבעט בחטאת לא בעי למימר דרבי יוחנן ור"ל פליגי נמי במבעט בחטאת כמו במבעט ביום הכיפורים דאיכא למימר עד כאן לא אמר ר"ל אלא ביום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג ואי הוה פליגי אביי ורבא נמי ביה"כ א"כ כי הדר ביה רבא ה"מ דהדר ביה מחטאת אבל מיה"כ לא הדר ביה וסבר כר"ל וכאידך ברייתא דיה"כ הוא מ"מ וא"כ קשה הילכתא אהילכתא דקי"ל כרבי יוחנן לגבי ר"ל וקי"ל כרבא לגבי אביי אלא נראה דלא פליגי ביה"כ ועוד דסבירא לן כרבנן דפליגי ארבי ואמרי דיה"כ לא מכפר אלא על השבין דהילכתא כרבי מחבירו ולא מחביריו. והדר ביה רבא מהא דתניא כו'. דליכא למימר דלא שמיע ליה ברייתא דהא לקמן מתרץ לה:

ודין הוא – שלא יכפר:

אלא על השבין – דלרצונו בעינן:

אשם לאו דוקא נקט דהא אשכחן אשם אמזיד בפרק שני (לקמן כריתות ח:) ד' מביאין על הזדון:

אך – בעשור לחדש יוה"כ הוא:

חלק – יום כפור לשבין ולא לשאינן שבין:

תאמר ביה"כ שמכפר על המזיד כו' – תימה דלימא ד' דברים שמביאין על הזדון יוכיח שאין מכפרין אלא [על] השבים ואריב"ן דמה להנך שאין מכפרין על חייבי כריתות ועוד א"ר דנהי דיש חטאות מכפרין על המזיד מ"מ כמה חטאות אין מכפרין על המזיד משא"כ ביה"כ:

מאי שבין – דקתני אין מכפרין אלא על השבין:

הא קתני לא אם אמרת כו' – וא"כ מאי קאמר היינו הך:

אלא כי הא כו' – והיינו דקאמר חטאת אינו מכפר אלא על השבין ששבין משעת הפרשה עד שעת הקרבה ולא שהמיר דתו בינתיים והתם בעי למילף יוה"כ דאם המיר דת קודם יוה"כ וחזר בו אחר יוה"כ תו לא מכפר עליה יום הכפורים אחר על עבירותיו שמקמי המרתו:

הואיל ונדחה ידחה – אע"ג דקי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקיבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאילו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמי לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים אע"ג דבידו למלאות הפגימה:

אמאי נהי – דבקרבן אמרינן הואיל ונדחה לאחר הפרשה ידחה מעל המזבח אבל גברא לגבי יוה"כ בר כפרה הוא כישראל מעליא:

ורמינהו – אהא דתני לעיל יוה"כ אינו מכפר אלא על השבין:

מקרא קדש – בתקון סדר התפלה:

וקראו מקרא קדש – פי' בכסות נקייה כדאמר במכילתא מקרא קדש וכו':

ה"ג לא קשיא הא ר' יהודה הא רבי:

פורק עול – של כל המצות:

מגלה פנים – דורש באגדות של דופי כגון מנשה שהיה אומר מה היה לו למשה לומר ותמנע היתה פילגש:

ברייתא דקתני יוה"כ מ"מ רבי היא:

מודה רבי בעבירות דיוה"כ – דהא דקתני לא התענה בו מכפר אעבירות דכל השנה אבל ההיא עבירה דעינוי לא מכפר ואך חלק נמי דקתני לעיל בעבירות דיומיה קאמר:

יום הכפורים אינו מכפר אלא היום כדכתיב (ויקרא ט״ז:ל׳) כי ביום הזה:

כרת – הולך ערירי בלא בנים ואם יש לו מתים:

ומודי רבי בעבירה דיומיה – ולה"ק בברייתא קמייתא דלא מכפרי והא דיליף עבירות דיומיה מחטאת ואשם דלא מכפרי ולא יליף מיה"כ גופיה דמכפר בלא תשובה אשאר עבירות משום דיליף עבירות דיומיה שיה"כ נקבע עליהם מחטאת ואשם שקבועין על אותו חטא דהכי מסתבר טפי למילף ועי"ל דה"נ קאמר תאמר ביה"כ כו' ואדילפת מחטאת ואשם תיליף ליה מיה"כ גופיה:

אי נמי דעביד עבידתא סמוך לשקיעת החמה – דלא הוה שהות לכפורי:

א"נ בהדי דעביד עבידתא פסקיה מרא דרפיק בה לשקיה ומית – מיד דלא הוה שהות לכפורי:

דחנקתיה אומצא – מכאן דקדק ריב"א דכרת אין זרעו נכרתים דהא הכא זרעו לא נחנקו ואתא יה"כ ומכפר עלייהו ואכתי לא משכחת לה כרת בבניו ואמר רבי כיון דבעוד הבשר בין שיניו חרה בו אף ה' ונפרע ממנו קודם שמצא שהות למצוא כפרה לא נמחל העון ונכרתין גם זרעו דליכא למימר להם נמחל שהרי הם לא חטאו:

ה"ג מאי אף המגדף:

שמעו לר' עקיבא – דמתני' ר"ע היא כדמפרש לקמן מגדף מביא קרבן דברי ר' עקיבא ואמרי אף מגדף נמי כידעוני. תימה לי ולר' יוחנן דאמר לעיל (כריתות דף ג:) הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו מאי אף דקתני במתניתין:

דלית ביה מעשה – היינו לר"ל דלעיל אבל לר"י ה"ק ליה רבנן כי היכי דפסח ומילה לא אתי קרבן דשב ואל תעשה נינהו ה"נ מגדף:

ואומר חטאו ישא – מפרש לקמן דכרת דמגדף איירי בקרבן עבודת כוכבים: