מסכת כריתות דף כ״ד ע״א

לאחריות – שאם יאבד האחד יקריב לחבירו:

במפריש שני אשמות לאחריות – אית ספרים דגרסי ונתכפר באחד מהן ואינו צריך דאפילו שניהם עדיין חיים אם נודע לו שלא חטא או חטא ירעו עד שיסתאבו:

מכדי חד ה"ל לאפרושי – כלומר דהא ידעינן דגלי דעתיה דלבו נוקפו דלא ה"ל לאפרושי אלא חד והוא הפריש תרי:

באשם תלוי שהוזמו עדיו – שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג והפריש אשם תלוי על פיהם ובאו עדים אחרים והזימום ואמרו הלא אותו היום עמנו הייתם לא סמך אעדים דהא יודע בעצמו שלא אכל וסבר מייתינא סהדי ומזמי להו ויצא אשמו לחולין:

אם עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר כו' מאי חזית וכו' – ואם תאמר מאי פריך הא אמרינן סנהדרין (דף טו.) כמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון דאין הבעלים נהרגים בעדות מוכחשת השור לא יהרג ואי לאוסרו בהנאה בלא עדות אחרונים נמי אינו אסור בהנאה לפירוש ר"ת שמפרש בעלמא קדושין (דף נז:) דשור הנסקל אינו אסור מחיים בהנאה עד לאחר שיגמר דינו שישחט ויש לומר דמייתי ליה משום סיפא דקתני משנסקל מותר בהנאה אמאי ציית לקמאי לאוסרו בהנאה אלא לאו בעדי הזמה כו' אבל לא מצי למיפרך מפשטיה דמתניתין דתני ובשור הנסקל אינו כן דהיינו על פי עדים ודכוותה באשם תלוי על פי עדים וקשה לרב יהודה איכא למימר דמתני' מיירי בעדי הכחשה כלומר שהוכחשו העדים שמביא על פיהם אשם דבההיא לא סמיך אעדים שיבאו אחרי הראשונים להכחישן אבל רב יהודה מיירי שהוזמו העדים ואעדים סמיך בהזמה ולכך צריך להש"ס למידק כדדייק ה"ד אילימא דאתו בי תרי ואמרי הרג כו'. מ"ר:

אלא לאו בעדי הזמה – בשור הנסקל דמודים חכמים לר' מאיר דאינו באשם תלוי משום דליכא למימר לבו נוקפו הילכך יצא וירעה בעדר:

ודכוותיה – הא דפליג באשם תלוי בעדי הזמה פליגי דאף על גב דהוזמו עדים אמרי רבנן דקדוש הוא דלבו נוקפו:

דלמא שור הנסקל – דנודע שלא הרג והיכי דמי כגון שבא הרוג אותו האיש שאמרו עליו ששור זה הרגו בא לפנינו ברגליו בריא ושלם בהא מודו רבנן דיצא השור וירעה בעדר:

ודכוותיה פליגי באשם דהוכרה חתיכה – הנותרת ונמצא שהיא חלב ואותה שאכל היתה שומן בההיא פליגי רבנן ואמרי דקדוש הוא דאמרי' מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו:

אבל – גבי עדים דאיכא למימר לא נקפו לבו דסבר מייתינא סהדי ומזמי להו בההיא לא פליגי רבנן:

בפלוגתא – כי היכי דפליגי רבא ורב יהודה לעיל דאמר מודין חכמים באשם תלוי שהוזמו עדיו ופליג עליה רבא ואותביה שור הנסקל ה"נ פליגי רבי יוחנן ור"ל:

מנחת קנאות – מנחת סוטה:

נמצאו עדיה זוממין – אותן שאמרו שנסתרה עם האיש:

לברר עון – אם אמת אם שקר:

והוזמו עדיו – לאחר שנגמר דינו ליסקל:

זכה בו – דהפקר הוא משנגמר דינו:

נרבע שורו – וגמרו דינו בסקילה על פיהם דודאי מסתמא אפקריה מיניה דסבר עדי אמת הן הילכך הפקר הוא:

וטרח ואייתי עדים – להזימם:

דאמרו לו נרבע שורו – מכאן קשה לפירוש רבינו אפרים שהיה אומר רובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן ליה משור הנסקל ומנין ליה שהרי צריך קרא גבי רובע ונרבע בכ"ג ולא גמרינן ליה משור הנסקל והכא משמע דאסור בהנאה מדקאמר כל המחזיק בו זכה בו ויש ליישב דודאי מותר בהנאה והא דקאמר הכא כל המחזיק בו זכה בו דמשמע דאפקריה משום שהוא אסור בהנאה לאו הכי פירושו אלא זכה בו בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקריה רק שיעשה לו מיתת בית דין אבל לא מדמי הנבלה אבל קשה מההיא דשילהי האיש מקדש (קדושין נז.) קאמר הש"ס לא מצינו בעלי חיים נאסרים ופריך והרי רובע ונרבע דמחיים ועוד דבתוספתא [דב"ק פ"ד] איכא בהדיא נרבע אסור בהנאה:

עיר הנדחת כו' – ואף על גב דכל חד וחד ידע שלא חטא ואיכא למימר ממוניה הוא ולא אפקריה ותיובתא דרבא:

אחריני חטאו – ואמרי' בחלק (סנהדרין דף קיא:) צדיקים שבעיר הנדחת יוצאין ממנה ערומין וממונם אבד:

ואמר הלה – מקבל:

מקבל מתנה – שטר מתנת קרקע שאמר המקבל לאחר שבא שטר המתנה לידו:

ה"ג תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה"ג לה בהשולח גט - וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי אפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש עליו בעל חוב גובה אותה הימנו. ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה והפקירה הויא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת. אלא סיפא תמיה לן אדר"ל דקתני בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קיבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים לפיכך דבריו קיימין: