מסכת עירובין דף כ׳ ע״א

אמר ליה מותר – דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו:

שתים מאי – שתים זו אצל זו ומחיצה ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסין:

אסור – לטלטל מתוכן לבין הפסין כדמפרש טעמא רב הונא:

ואפילו עירבו – דרך הפתח שבמחיצה שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא למבוי אלא א"כ נשתתפו ה"נ משום דנתנו עירובן בין הפסין לשתף כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תקון ואורכו יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה צדדין:

עירבו מותרין – דכיון דעירבו דרך פתח שביניהן וחד רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישינן:

דהדרן וערבן – שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה שגלוי לכל שרשות אחת היא:

דהדרן וערבן – והכי פירושו שתים אסורות אפי' עירבו ואם עירבו כו' דהיינו כלומר דהדרן וערבן מותרות כשעירבו:

יבשו מים בשבת מהו – לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור ואכל פסי ביראות קאי:

כלום נעשית מחיצה – כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא משום מים:

מחיצה אין כאן – אע"ג דאביי אית ליה שבת הואיל והותרה הותרה מודה הכא משום דליכא מחיצות:

יבשו מים בשבת – וחזרו ובאו גשמים בו ביום מאי מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן:

מיניה דמר – רבה שהיה רבו:

ובאו מים בשבת לא קמבעיא לי – דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה:

לא שנו – דשמה מחיצה:

אלא לזרוק – שהזורק מרה"ר לתוכה חייב דמדאורייתא ודאי מחיצה היא:

אבל לטלטל אסור – דרבנן גזור עליה:

אמזיד איתמר – וקנסא קנסוה אבל שוגג מותר והא דנעשית מאליה כל שכן דמותר:

כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר – והא דאמרינן בשבת בפרק הזורק (שבת ד' קא:) ספינות שנתקשרו מערב שבת והותרו וחזרו ונתקשרו בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין ובין אנוסין חזרו להיתרן הראשון במזיד לא חזרו לגמרי להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רשות היחיד דאורייתא אי נמי לא קאי אמזיד:

הזורק – מרשות הרבים לבין הפסין של ביראות:

חייב – חטאת דרשות היחיד מעלייתא הוא:

אי לאו מחיצה – מדאורייתא היא לשוויה מיהא רשות היחיד לזריקה:

היכי שרו רבנן למלאות – ולהוציא מרה"י לרה"ר משום דוחק:

כעין פסי ביראות – ואין שם בור:

קמ"ל כאן וסבירא ליה – ומיהו לר' יוחנן ודאי כאן ולא ס"ל כדאמרי' לקמן:

מפסקתן – שאין שם דרך אלא בין הפסין:

יסלקנה לצדדין – דאתי דריסת רבים ומבטלי מחיצות:

כאן הודיעוך – חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים:

מותר להקריב כו' – פרישנא לה לכולה מתניתין בריש פירקין:

אלא א"כ הכניס ראשו ורובו – דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו:

לא יעמוד אדם – בפרק בתרא (ד' צט.) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרי' דלמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד כמו משתין ורק מרשות הרבים לרה"י דאסרינן לקמן ורש"י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין בו ד' על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלעם אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הן במקום א' ולפי זה היה מותר להוציא ראשו מרה"ר ולרוק כיון דפיו במקום אחר הוי מקום פטור והא דמבעיא לן בפרק בתרא (ד' צט.) הוא ברה"י ופי האמה ברה"ר מהו היינו משום דמי רגלים מיד כשנעקרו מגופו שוב אין נחים בפי האמה אבל מפ"ק דשבת (ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור וי"ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ולפי זה אסור להוציא ראשו ברה"ר ולרוק וא"ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת וי"ל דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק דהכא כשבולעם מיד חשיבי כנחין אע"ג דאינם נחים עד שיגיעו למעיו משום דמבטלי אגב גופו והוי עקירה והנחה בחד רשותא והכי נמי אמר רבא בפ' המוציא (שבת ד' פ.) הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי נמי שפיר מתניתין דאמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת כו' ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי הנך הא בעידנא דמיחייב עלייהו דהיינו בשעת הנחת גרון אכתי לא מיחייב אהוצאה עד שינוחו במעיו אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשיב כמונח: