מסכת עירובין דף י״ב ע״א

לאובלין – מקום:

הכי קאמר אינו צריך לא לחי ולא קורה כו' – והאי כלום דקאמר אהנך תוספת דמוספי בית שמאי ורבי אליעזר אדבית הלל קאי:

וכמה – יהא פחות רוחבו מארבע אמות ויהא צריך תיקון:

עד ארבעה – טפחים אפילו אינו רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום:

בפסי חצר – אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צידיה:

בפסי חצר – וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתה אף על גב דשניהם משהו:

ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר – והא דלא קאמר הלכה כרבי בפסי חצר דהא סבר כרבי אליעזר כדקאמרינן ומודים חכמים היינו רבי לר' אליעזר והוה ניחא טפי דאיהו איירי בחצר אלא דניחא ליה למנקט ר' אליעזר שנזכר במשנתנו וצריך לומר דרבי ורבנן בחצר מרובעת פליגי דלרבנן סגי להו בפס משהו ולרבי צריך שני פסין של שני משהויין דאי בארכה יתר על רחבה פליגי קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא פסיק כרבי ובסוף שמעתא קאמר רב נחמן נקיטינן דחצר שארכה יתר על רחבה ניתרת בלחי משהו אלא ודאי במרובע פליגי וצריך שני פסין של שני משהויין או בפס אחד של ארבעה כדאמר רב נחמן בסוף שמעתא דחצר מרובעת ניתרת בפס ארבעה ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך מרוח אחת בד' משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן דהוי כרבנן דלרבנן סגי בפס אחד ומשהו כדפירשנו אלא כרבי אתי דהכי הילכתא:

מאן מודים – דקאמר ר' ירמיה רבי ומאי הלכתא דקאמר רב נחמן דמשמע מכלל דפליגי אף בפסי חצר:

מאן פליג עליה רבנן – בני מחלוקתו של רבי:

וגדולה באחת עשרה – דליכא אלא שלשה מכאן ושלשה מכאן וקתני גדולה מותרת:

מימי – עלה מן הים:

רבי היא וסבר לה כר' יוסי – דאמר לחי רחב שלשה טפחים בעי ורבי יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ארבעה טפחים הוא ובשני רוחות סגי בשני משהויין:

לשון ים שנכנס לחצר הוה – ופרצו הדופן במלואו:

ולא אצרכוה אלא פס אחד – בראש הכותל ומותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה ולא אמרינן קא ממלא מכרמלית לרשות היחיד:

שהקילו חכמים במים – למלאות מהן על ידי תיקון . כל שהוא:

כדבעא מיניה כו' – אלמא יש להקל במים שאין במקום אחר להכי נקט חורבה דדרכה להיות שם מחיצות תלויות:

אלא במים – כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין ד' פז:):

מכל מקום – דשמואל אדשמואל קשיא:

פירשוה – לדשמואל האי דקאמר בפס אחד היינו ארבעה טפחים והאי דקאמר שני פסים בקטנים כל דהו:

בשלשה ומשהו סגי – דאימעיט מארבעה ותו לא בעי מידי:

דהא אמר רב אחלאי – לעיל דפחות מארבעה לא צריך כלום:

וכי תימא בדופן שבעה דבארבעה הוי רוב דופן – והשתא אי נקט ארבעה לא הוי משמיענו חדוש יותר מברוב דופן דאדרבה השתא דנקט ברוב דופן הוי רבותא טפי דאע"ג דלא הוי ארבעה סגי הואיל ואיכא רוב דופן למה לי ארבעה פירוש למה אטעיה להצריך ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהשתא לא הוי צריך אפילו רוב דופן כיון שנתמעט האויר מארבעה ויש ספרים דגרסי למה לי רוב דופן ולפי זה אתי שפיר בפשיטות ואית ספרים דלא גרסי רוב דופן אלא למה לי בתלתא ומשהו סגי והיא היא:

כאן בחצר – חצר מרובע או רחבו יותר מארכו אע"ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי:

מבוי – ארכו יותר על רחבו:

דרב אחלאי תנאי היא – לקמן מפרש להו וליכא למיקם עלה דמילתא הילכך בעינן רוב הדופן עומד:

שנכנס לחצר – דרך פירצת הכותל וכשלא נפרץ במלואו עסקינן מדמפליג בעשרה ליותר מעשרה:

אלא אם כן – עשו מחיצה לגדור פירצת כותל החצר עד עשרה:

אבל עשרה אין צריך כלום – שהרי יש שיור מכאן ומכאן:

מימלא הוא דלא ממלאינן – משום דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד:

הא טלטולי מטלטלינן – בהאי חצר:

במלואה – לאו דווקא אלא כל יותר מעשרה קרי ליה מלואה: