מסכת חולין דף קכ״ז ע״א

ת"ל השורץ – הוה ליה למימר וזה לכם הטמא בשרץ הארץ וכתיב בשרץ השורץ על הארץ אייתר ליה השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט שמינו עכבר הארץ הלכך ע"כ על הארץ למין הארץ הוא דאתא ולאו למעוטי ירד לים:

או אינו – אומר השורץ לדרשה זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה:

שאין פרה ורבה – כלומר שלא היה מפריה ורביה של עכבר לפי שנוצר מאליו הואיל שאינו משריץ טהור דהאי שורץ לשון פרו וישרצו הוא (שמות א) ולא לשון ריחוש וניענוע ולעולם ירד לים לא יטמא דהכי קאמר על הארץ ואפילו עכבר הים ירד לים לא יטמא ואפילו של יבשה והשורץ ופרה ורבה יטמא שאינו שורץ לא יטמא:

ודין הוא – דלא נימעטיה מכלל טומאה ולא נדרוש הכי דהא טימא כל ששמו עכבר וניחא ליה למדרש השורץ לרבויי ירד לים ולא למעוטי האי. ולקמיה פריך הא מטהר עכבר הים ממיעוטא דעל הארץ ומאי חזית דמיעוטא לעכבר הים ורבוי לירד לים:

בשרץ – קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ:

תלמוד לומר בשרץ – וא"ת למה לי קרא דבשרץ ממילא כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לא על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא ואומר רבינו יצחק דאצטריך בשרץ לעכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ:

ואימא השורץ – לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין:

א"ל ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה – דמרבית מין הים לטומאה:

מה לי – בעודו בים מה לי יצא לחוץ אין נוח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל:

מה לי הכא ומה לי הכא – ומ"מ אצטריך השורץ כל מקום ששורץ דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו ירד לים ועכבר שבים:

ופרכינן האי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה – שרץ מת צף על המים ספק נגע ספק לא נגע אף ברשות היחיד ספקו טהור ומהאי קרא נפקא לן בפרק בתרא דנזיר (דף סד.) כתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים וכתיב על הארץ הא כיצד כאן בטומאת ודאי כאן בטומאת ספק:

ערוד – מן הצב ומן הנחש הוא בא כדלקמן:

וכן הנפילים – שרץ מין צב:

וסלמנדרא – שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר"ע דמינא דצב הוא:

לפסוק זה – משום דמיירי בסלמנדרא:

יש לך בריות גדלות באור – סלמנדרא:

יושבי חלד – יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות:

ביברי דנרש – חיות המצויות באותו מקום ביברונ"ש בלע"ז:

אינן מן הישוב – אינן גדלות אלא במים:

הני ביברי דנרש אינן מן הישוב – פירש בקונטרס ביברונ"ש בלע"ז שאין לוקים עליהן משום השרץ השורץ שהן גדלות במים ור"ת אומר דגרסינן ביברי ונרש ועיירות הן כדמשמע בכיצד מעברין (עירובין דף נו.) הני מעלות ומורדות דביברי ונרש אזקינן ובפ"ק דסוטה (דף י.) גבי וירד שמשון תמנתה ויעל יהודה תמנתה אמר רב פפא חדא תמנת הואי דמהאי גיסא סלקי ומהאי נחתי כמו [שם] ורדיניא וביברי [ושוקא] דנרש וקאי הכא אקרא דאייתי לעיל האזינו כל יושבי חלד וקאמר דהני אינן מן הישוב כלומר בכלל יושבי חלד כי רשעים הם וכיוצא בזה אמר פ"ק דקדושין (דף מ:) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב והיינו דאמר רב פפא בסמוך בשמתא נרש כו':

בשמתא נרש – כלומר כל יושביה רשעים כולם יהיו בשמתא:

תרביה משכיה ואליתיה – החלב והעור עם הבשר והאליה כלומר כולן כקטן כגדול:

לא אבה נרש כו' – לפי שכולן היו רשעים:

נרשאה נשקיך מני ככיך – אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא:

נהר פקודאה – אם מיושבי נהר פקוד:

לוייך – נתלוה עמך בדרך:

מגלימא שפירא דחזי עלך – מחמת שראה לך טלית נאה ודעתו לגונבו נתחבר עמך:

אשני אושפיזך – שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם:

לוועד – מקום רשעים ומרביעי כלאים:

כרוך על הצב – כל שעה היה מצוי אצלו והיה נזקק עמו כדאמרינן בקדושין (דף עט:) בכרוכין אחריה ובבכורות (דף כד.) חזיר שכרוך אחר רחל כלומר נמשך ושוכן אצלו תמיד:

יצא ערוד מביניהם – והיה נושך בני אדם וממית כדאמרינן בברכות (דף לג.) גבי ערוד דרבי חנינא בן דוסא:

אנשי וועד הן הביאו כו' – מזווגי כלאים היו:

אף אני אביא עליהם בריה כו' – והיינו ערוד:

תשמישן שוה – שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם או פנים כנגד עורף כגון בהמה:

ועיבורן – ימי עיבור:

יולדים זה מזה – מתעברים זה מזה:

ומגדלין – מניקים זה בנו של זה. וימי עיבורו של נחש אינו שוה לא לשרץ ובהמה וחיה כדאמרינן בפ"ק דבכורות (דף ח.) שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים ונחש לשבע שנים ואמרינן התם ולאותו רשע נחש לא מצינו חבר והיאך יצא אותו ערוד מצב ומנחש:

נס בתוך נס לפורענות – כדי ליפרע מן הרשעים:

מתני' המדולדלין בבהמה – נתלש ממנה אבר בשר גידים ועצמות או נתלש ממנה בשר לבדו ועדיין הן מעורים בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן בפירקין (חולין דף קכח:):

במקומן – אע"פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לעובד כוכבים הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמרא אבל מקבלים טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:

וצריכין הכשר – לבא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלים טומאה עולמית. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול: