מסכת בבא מציעא דף ע״ז ע״ב

נותן לו שכרו – הואיל ואנוס הוא אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה ונותן לו חצי דמי שכרו:

ש"מ – מדנקט אונס בתרוייהו הא לא אניסי. לא ואפילו שכירות נמי:

אמר ר"נ בר יצחק – לעולם שאני ליה ומודה הוא בשכיר דידו על העליונה והא דנקט אונס בשכיר אפי' רבנן נמי אמרי ליה דאי לא אניס לא הדר כ"ש ר' דוסא והא מתניתין בדבר האבוד עסקינן ודברי הכל אין הפועל יכול לחזור בו:

כר' יהודה – פלוגתייהו בפרק הגוזל עצים (ב"ק ק:) לצבוע לו אדום וצבעו שחור וכו' ולקמן בפירקין (בבא מציעא דף עח:) מייתי לה:

לאו לאתויי שכיר יום – דרישא דמתני' תנא אומנין דמשמע קבלנות ותנא בהן ידו על התחתונה הדר תנא כל החוזר לאתויי פועל:

רב פליג עליה בחדא – וא"ת בפ' הגוזל קמא (ב"ק קב. ושם) דאמר דהלכה כמתני' דכל המשנה ידו על התחתונה משום דתני לה בהדי הלכתא פסיקתא דכל החוזר בו והלא אין הלכה כהך דכל החוזר בו וסתמא הלכה כרב דפליג עליה וי"ל דהתם סבר כאיבעית אימא דהכא דשפיר סבר רב כמתני' דכל החוזר א"נ כיון דתנא לה תנא גבי הלכתא פסיקתא אם כן סבר התנא דהכי הלכתא דכל המשנה ידו על התחתונה ונהי דבההיא דכל החוזר אין הלכה מ"מ ההיא דכל המשנה הויא הלכה דלא אשכחן אמורא דפליג עליה:

ואיבעית אימא כל החוזר בו – לאו לאתויי פועל דרחמנא אקיל גביה אלא לאתויי הך חזרה דתניא וכו':

מהיכן מגביהו – מגבה לו חובו:

מן העידית – ולקמן מפרש טעמא:

מלמדין אותן – לכל הלוקח ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשות ביניהם תחלה דבר קיום שלא יוכלו לחזור:

והרי אני נושה בו – דכיון שעשאם עליו מלוה הוה כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנית בכסף:

מעידית דנכסים – דשאר נכסיו שאם יש לו קרקע יפה מזו יטול בה בשוה מאתים:

לא יהא אלא בעל חוב – לא יהא לוקח זה דינו קל אלא אפי' הוא חמור כבעל חוב שיש לחוש בו לנעילת דלת אף הוא לא יפה כחו ליטול עידית אלא בינונית:

לא יהא אלא בע"ח – אבל מזיבורית לא קשה ליה דכי נמי הוי כבע"ח אוקמוה אדאורייתא דהוי בזיבורית דהכא לא שייך נעילת דלת וכי משני מזיבורית שבה לא היה צריך דמזיבורית לא הוה קשה ליה מידי כדפרישית אלא מוקי לה הכי דליהוי זיבורית שבה כמו עידית שבה אי נמי כי היכי דלא תקשי הלא לב"ח לא מסלקי' בארעא כי אית ליה זוזי ללוה וכי משני מזיבורית שבה א"ש הכא דלא משלם זוזי לפי שנתקיים המקח כנגד המעות שנתן:

מעידית שבה ומזיבורית שבה – והא דלא שקיל מבינונית שבה משום דקנסו את החוזר בו אבל מעיקרא פריך שאין לקנסו כ"כ ולהגבותו עידית דעלמא:

סתם מאן דזבין ארעא (לחבריה) באלפא זוזי אוזיל ומזבין – סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין כל כך מעות מצויות לו אלא אם כן מכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא זה ניזק על ידו:

ותנן הניזקין שמין להן בעידית – לגבות מעידית נכסיו של מזיק כדכתיב (שמות כ״ב:ד׳) מיטב שדהו ישלם:

והוה ליה מזיק – לאו דוקא מזיק שהרי אין שמין כפי הנזק שהזיקו שהרי אינו משלם אלא כפי המעות שקבל אלא קצת דימוהו למזיק ליטול חובו מן העידית:

דכתב הכי – שזקפו עליו במלוה:

בד"א – שיכול לחזור בו ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו:

בזמן – שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת תחלת פרעון:

דאמר ליה ערבוני יקון – יקנה הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך:

אבל – נתנו לו בתורת תחלת פרעון הוו להו השאר מלוה עליו:

קנה – הקרקע כולו:

ומחזיר לו את השאר – אפילו לאחר כמה שנים:

הא דעייל ונפיק אזוזי – האי דקתני דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה:

עייל ונפיק אזוזי לא קני – נראה דאיירי אפי' משך המקח אם לא פירש בשעת מכירה משיכה זו תהא קונה חפץ זה וזוזי ליהוו הלואה גבאי כמו בשטר דאמר לעיל אני פלוני מכרתי כו' דאין סברא לומר דלענין מי שפרע מיירי:

דזבין ליה חמרא – חמור:

ופש – גבי לוקח חד זוזא:

וקא עייל ונפיק – מוכר אההוא זוזא:

כי האי גוונא – משום חד זוזא מי אמרינן דמצי למיהדר:

תתרגם שמעתיך במוכר שדהו מפני רעתה – ונראה דהשתא אפילו נפיק ועייל בכולהו זוזי קני ולאו דוקא חד זוזא כדאמרי' בסמוך ולא טרח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא: