מסכת בבא מציעא דף ל״ה ע״א

ואם איתא לדרב הונא – שהשומר המשלם דמים נשבע שאינה ברשותו אמאי חיישינן לשמא יוציא הא אשתבע:

שיש עדים שנשרפה – דהשתא לא אשבעינהו שהרי הביא עדים:

טרח ומייתי לה – מחזר ושואל אחר הנכנסים בביתו וימצא הגנב:

וזה נשבע – הלוה שהשבועה עליו נשבע כמה שוה:

מלוה נשבע תחילה – שאינה ברשותו:

רישא דסיפא – הויא תיובתא לרב הונא רישא תביעת מלוה סיפא תביעת לוה רישא דסיפא דקתני פטור בתביעת לוה:

אגילגול שבועה – דטענה שאין בה שבועה עם טענה שיש בה שבועה מגלגלין עליו שבועה לישבע על שתיהן וגילגול שבועה דאורייתא היא בקדושין (דף כז:):

מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו כו' – לרבה ולרב יוסף לא פריך אלא לאביי ורב אשי:

תהא במאמינו – הא דקתני פטור במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו:

לא קים ליה בגויה – מימר אמר לוה לא קים למלוה בגויה דמשכון דלא נתן דעתו עליו לדעת דמיו:

תהא במאמינו – ברישא לא מצי לאוקמי הכי משום דהתם לא ירצה להאמינו כיון שע"י כן לא יוכל לישבע אבל הכא אין כאן שבועה ואע"פ שמפסיד במה שמאמינו שבועה שהיה יכול לגלגל עליו אינו חושש:

מאי שנא כו' – דנקט תנא למלתיה בהכי שזה נאמן על זה וזה אינו נאמן על זה:

לוה מקיים במלוה – מקרא זה תומת ישרים תנחם אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן שמים שנאמר תומת ישרים תנחם:

כיפי – נזמים:

ואייקור – יתר על הדמים שפרע לבעלים:

ואותביניה שילם – וצ"ל דיוקרא דכיפי הוי שבחא דעלמא כמו כפילא ולא דמי לגיזות וולדות דאותו שבח ניכר בגוף הבהמה:

הוה יתיבנא – כשדן דין זה:

ופרקין המפקיד הוה – ובפרק זה היינו עוסקין:

ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע – קתני מתני' דקני כפילא והאי נמי שילם וליקני רווחא דאייקור:

אטרחיה לב"ד – דלא דמי לאטרחיה לשבועה דקני כפילא לרבא כששילם אחרי כן (בב"ק דף קח.) דהתם משלם ברצונו אבל רב נחמן הוצרך לגבות אפדנו:

דשומא הדר – נכסי לוה ששמו ב"ד לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב כי הכא דהדר אפדנא למרה:

דשומא בטעות הוה – דסבור היה שאבדו הנזמים והרי לא אבדו:

דהא הוו כיפי מעיקרא – שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע דאילו היה יודע שכן לא שמו לו הטרקלין אבל שומא שב"ד שמין על שאין לו מעות והוא חייב לו הרי הוא כמכר גמור ואינה חוזרת:

אמרינן – לבעל חוב שני:

לא עדיפת – מבעל חוב ראשון שבאת מכחו כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב אף אתה קבל מעותיך מבעלים הראשונים משום ועשית הישר והטוב:

זבנה אורתה כו' – בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או שנתנה או הוריש:

הני – אחרונים או לוקח או יורש או מקבל מתנה:

אדעתא דארעא נחות – שיהא קרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמרינן לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו קרקע קנו:

זבנה כו' – וא"ת ואמאי לא מהדר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהראשון מן הדין נמי אין מחזיר שמכורה היא לו שהרי אוכל פירות בלא נכייתא אלא משום ועשית הישר והטוב מהדר ולכך שני לא מהדר:

ואנסיבא – אפילו לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהן קנויין לבעל אלא עיכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות:

בעל – בנכסי מלוג של אשתו:

לוקח הוי – דין לוקח נתנו בו חכמים הלכך לא מיהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה כדאמרינן זבנה אדעתא דארעא נחות:

ולא מהדרינן ליה – היכא דשמו מינה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מצי למימר יורשה אני דכלוקח שוייה רבנן ולא כיורש:

לוקח הוי – אפי' אי הוי יורש לא מהדר כדאמר זבנה אורתה כו' אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה דאי יורש הוי מהדרינן ליה שהבן פודה קרקע של אביו ואע"ג דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלט: ושם ד"ה התם) מסיק דטבא ליה עבדו ליה או יורש או לוקח הא אמרינן התם בר היכא דאיכא פסידא לאחריני לא עבדי ליה טבא ולכך הכא לא הוי כיורש משום פסידא דמלוה ולא מהדר ממה נפשך דאפי' יורש הוי לא מהדר ודר' יוסי בר חנינא מפרש התם דלקוחות אפסדו אנפשייהו:

באושא התקינו – כשהיתה סנהדרין באושא שגלתה וישבה שם סנהדרי גדולה כדאמרינן בר"ה (דף לא) גבי עשרה מסעות:

האשה שמכרה בנכסי מלוג – להיות הבעל אוכל פירות בחייה וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות ומתה:

בעל מוציא – גוף הקרקע מיד הלקוחות והכי מוקי לה בפרק האשה בכתובות (דף עח:) תקנת אושא בגופה של קרקע לאחר מיתה אלמא כלוקח שויוהו רבנן וא"ל אני לקחתי ראשון דאי כשאר יורש שויוהו רבנן יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהן: