מסכת בבא מציעא דף ל״ב ע״ב

מדברי שניהם – מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא:

ואפילו ר"ש לא קאמר – דאצטריך למכתב פריקה:

אלא משום דלא מסיימי קראי – לטעינה:

לאו משום צער בעלי חיים – והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש:

מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא – וא"ת א"כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז דף יא.) וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר"ג ע' מנה צורי פ"ק דע"ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך:

מי לא עסקינן – וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה:

מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה – וא"ת מ"מ נדרוש ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס וי"ל כיון דטעינה שיש בה חסרון כיס לא הוי בשכר דמ"ש מפריקה א"כ אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם ופריקה נכתבה לדרוש שום דרשה אחרת:

תדע – דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא:

מכלל דת"ק – דרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש:

זקוק לו – ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים:

מכלל דת"ק סבר דזקוק לו – המקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו ושאינו יכול לעמוד בו נהי דאין חייב לסייע בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער בעלי חיים וא"ת ולרבי יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואית ליה לקמן (בבא מציעא דף לג.) דטעינה בשכר מ"ש טעינה מפריקה וי"ל דדריש ק"ו מחסרון כיס דלכתוב טעינה גרידא דיש טעינה שאין בו חסרון כיס וכ"ש פריקה אלא כתב פריקה לאגמורי דטעינה בשכר וכיון דטעינה שאין בה חסרון כיס הויא בשכר היכא דאית בה חסרון כיס נמי דהיינו היכא דבטיל משוקיה הוי בשכר דילפי' מטעינה דלית בה חסרון כיס והשתא לא בא להוכיח רק דצער בעלי חיים דאורייתא ולא לקיים שמכח ק"ו יש להוכיח דצער בעלי חיים דאורייתא דאפשר שק"ו הוי מחסרון כיס כדפרישית לר' יוסי וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן וי"ל דכל הסוגיא מוכחת דאי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו חייב לסייעו אפי' בשכר כדאמרינן בסמוך וכי ליתיה למריה בהדיה ליעבד גביה בשכר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי דרבנן פטור היה אפילו בשכר וכן בתר הכי דקאמר ואי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל ביה ולישני מדרבנן:

לא דרשינן משאו – למשא הראוי לו דמשאו כל משא שעליו משמע:

ותדע – דהכי הוא כדדחינא לך דצער בעלי חיים לאו דאורייתא:

עביד גביה – משום צער בעלי חיים ועל כורחו יטול שכר:

לימא מסייע ליה – לרבא דאמר לעיל צער בעלי חיים דאורייתא:

מטפל בה – לפרוק משאה:

אי אמרת לאו דאורייתא – וטעמא משום איבה הוא. מש"ה אין זקוק לה שיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו:

ה"ק ולהטעינה – ולעולם דאורייתא ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער בעלי חיים וטעינה משום איבה ולהטעינה יין אסור דלאו צערא איכא ולאו איבה איכא. אין זקוק לה:

ואי לאו דאורייתא אמאי מטפל בה – וא"ת והלא בספרי דורש שונאך אפילו שונא עובד כוכבים וי"ל דאסמכתא בעלמא היא דבערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) מוקי בשונא ישראל:

ולהטעינה יין אסור אין זקוק לה – אבל שאר דברים זקוק ואפילו לטעון משום איבה:

התם בטעינה – לקמיה פריך הא בפריקה כתיב:

אמאי וחדלת – וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי:

משום צערא דישראל – שצריך להשהות שם:

ואי בטעינה אמאי עזוב – וליכא למימר דבטיל משוקיה דאם כן רישא נמי:

בחמר עובד כוכבים – ואין בעל המשא שם ועל העובד כוכבים לטעון:

מאי פסקת – וכי פסקת הדבר כן דכל בהמת עובד כוכבים הוי חמר עובד כוכבים וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל:

לכוף יצרו – וא"ת כיון דבערבי פסחים (שם) מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא:

שונא שאמרו – קס"ד שונא שאמרו אשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגומר:

מה לי שונא עובד כוכבים – ה"מ לשנויי ישראל בחנם ולעובד כוכבים בשכר:

אשונא דמתניתין קאי – אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא: