מסכת בבא מציעא דף כ״ז ע״א

בלוקח מן התגר – שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים:

בלוקח מן התגר – פרש"י שלקח מאנשים הרבה ועירב פירות יחד ואינו יודע של מי הן ובאין בו סימן מיירי וא"ת אמאי לא מוקי בלוקח שהוא תגר וי"ל דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו בפירות אחרים חייב להחזיר אבל בלוקח מן התגר כבר עירב התגר ועי"ל בלא טעם דמערב עם שאר הפירות לא שנו אלא בלוקח מן התגר שאינו יודע למי להחזיר או לתגר או לבעה"ב אפי' אם אינו הוה ליפול בתבואה כ"א בשעת דישה ואין להסתפק בתגר מ"מ אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר ולזה הפי' הו"מ למימר בלוקח שהוא תגר ומתייאש בעל הבית שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזיר אלא כמו כן משום דלא פסיקא ליה דאם התגר מצאה קודם ששהה כדי למכור לאחר לא נתייאש בעה"ב וחייב להחזיר:

דשן – וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה:

איסמייה – אסיר ברייתא זו מגרסתי:

אמר ליה לא תסמי תתרגם מתנית'. כו':

מתני' בכלל כל אלו – בגמרא מפרש לה:

למה יצאתה – וכן תעשה לשמלתו: סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעין – למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש:

מה שמלה מיוחדת שיש לה סימני' ויש לה תובעין – במרובה (ב"ק דף סו. ושם ד"ה מוצא) אמרינן בגניבה ילפינן יאוש מאבידה וא"ת ואבידה גופה מנלן וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אע"ג דצריך הסימנין דע"י זה יש לה תובעין מ"מ כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מ"מ ידעינן דע"י סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו':

גמ' שור וחמור שה ושמלה – לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו:

בסימני אוכף – אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו:

כתב רחמנא חמור – קרא יתירא לדרשה:

לגיזת זנבו – שאפי' שער שבסוף הזנב יחזיר:

בעדי אוכף – פי' אי סימנין לאו דאורייתא:

לגיזת זנבו – וא"ת אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה:

חמור דבור לרבי יהודה – דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא דאילו לרבנן מבעי להו שור ולא אדם חמור ולא כלים:

חמור דבור לרבי יהודה – הא דלא קאמר גם לב"ה קשה דלא חשיב אלא בהמות:

ושה דאבידה לדברי הכל קשיא – מקשינן ונימא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ותירץ הר"י כהן דכיון דנכתב שור לגיזת זנבו הוי גיזת שה בכלל כל אבידת אחיך:

לגללים – להחזיר את גלליו דאי כתב שור הוה אמינא כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי גללים:

אפקורי מפקר להו – למי שטרח בו ולא אתא קרא לרבויינהו דאין לו תובעין הוא:

לסימנין אתא – לאשמועינן דליהדריה בסימנין בלא עדים דקמיבעי' לן לקמן סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבה נפשוט מקרא יתירא דשה לסימנין אתא וסימנין דאורייתא:

פרט לשאין בו שוה פרוטה – דס"ד דחייב מכלל כל אבידת אחיך:

אמרי מדנקט תנא – במתני' למילף סימנין משמלה בהדי תובעין פשיטא ליה דשה למלתא אחריתי אתא ואנן הוא דלא ידעינן משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין משה הלכך קשיא לן למאי אתא:

אשר תאבד – שתהא קרויה אבידה:

ומצאתה – שתהא קרויה מציאה:

דאתא לידיה משמע – ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולמדך שאבידת כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט אבל אי נקטה חייב לאהדורה:

מי שאבודה ממנו – ואיידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד:

ומצאתה – הוי"ו יתירה משמע ומצאתה כבר:

שהוזלה – דבשעת אבידה שוה פרוט' ובשע' מציאה הוזלה: