מסכת בבא מציעא דף קי״ד ע״ב

ערות דבר – בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר שמע מינה אין אדם מברך כשהוא ערום ותורם בעי ברכה והאי דבעי מיניה לענין תורם דהתם תנן (תרומות פ"א מ"ו) אין מגביהין תרומה ערום:

מנין לערום שלא יתרום – הוה ליה למימר מנין שלא יברך דבשעה שתורם ממנו אינו אסור אלא בשעת ברכה ושאר ברכות אסור לברך כשהוא ערום אלא נקט הכי משום דמשנה היא ערום לא יתרום:

לאו כהן מר – דאיכא למ"ד דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי:

אין מטמאין – דגבי אהל כתיב אדם (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל:

אמר ליה לאו כהן (אתה) – תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש:

ה"ג דתניא ר' שמעון [בן יוחי] אומר – דאינה משנה בשום מקום ועוד דמשניות אף של זרעים וטהרות היו שגורות להם כדמשמע בכמה. דוכתין והא דקאמר בארבע לא מצינא בשיתא מצינא היינו בתוספתא:

בארבעה לא מצינא – בגירס' דארבעה סדרין כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרי' (מנחות דף קי.) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש:

בשיתא מצינא – בתמיהה זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ וכן טהרות:

ספי – לקוט:

טרפי – עלין:

נפץ – אשקוש"ט בלעז:

סחט גלימא – נסחט ריח מתוך העלין לתוך טלית וקלטה טליתו את הריח:

וזבני' – לגלימ' בי"ב אלפי דינרי:

לא תשכב בעבוטו – הא עשיר שכיב בעבוטו:

מאי קאמר – וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו והרי הוא רבית אצלו שישתמש במשכונו חנם:

הכי קאמר לא תשכב ועבוטו בידך – אלא השיבנו לו כבוא השמש כדכתיב השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש:

ה"ג המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזיר לו:

ועובר בכל השמות הללו – השב תשיב ולא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו לו:

מאי קאמר – דקתני אינו חייב להחזיר לו ועוד הדר תני עובר בכל השמות הללו (עובר בכל השמות הללו) השב תשיב לא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו:

אסיפא – אם לא החזיר:

ורבא אמר הכי קאמר וכו' – לא טעי תנא במאי דאתנייה חייב להחזיר לאוסופי ולמימר אינו חייב להחזיר אלא ודאי אינו חייב להחזיר נמי אתנייה והכי קאמר וכו' ושכח וחיסר ודילג מחייב להחזיר באינו חייב להחזיר:

שמשכנו שלא בשעת הלואתו – בבית דין:

אבל משכנו בשעת הלואתו – שהביא לו משכונו:

אינו חייב להחזיר – דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לאו חובלו הוא:

ארישא – אמשכנו שלא בשעת הלואתו ולא החזיר לו עובר בכל השמות הללו:

עד בא השמש תשיבנו לו – משמע בבוקר תשיבנו לו ויהא בידו עד בא השמש ויקח לו ממנו:

זה כסות לילה – לקמן פריך דלילה לאהדורי ליה ביממא למה ל:

כבא השמש – בלילה החזירו לו:

איסמייה – אסיר ברייתא זו מסדר משנתי:

אמר ליה לא – תסמייה דהא כסות לילה וכסות יום דקאמר לאו תשמיש יום ותשמיש לילה קאמר אלא כסות העשויה למשכן בלילה וכסות העשויה למשכן ביום קאמר והכי קאמר עד בא השמש תשיבנו לו וכבא השמש תטלנו. זה כסות יום ולימדך הכתוב שניתנה לו רשות לחובלה בלילה ולענין חבלה קרי ליה כסות לילה:

משכנו ומת – לוה לאחר שהשיב לו את העבוט:

שומטו – מלוה מעל גבי בניו ואין נעשה אצלו כשאר מטלטלים שלהן דלא משתעבדי לב"ח דכיון דמשכניה קנייה: