מסכת בבא מציעא דף ק״א ע״ב

בבית – היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות:

בשדה – היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעותי אני נוטל:

בשדה אין שומעין לו – אע"ג דכבר אשמועינן לעיל ר' יוחנן גופיה דטעמא דברייתא דאם אמר אני נוטל זיתיי אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן למ"ד הכא משום כחשא דארעא דאפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו אבל לעיל דוקא בארץ ישראל אין שומעין לו משום דכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא ע"י שטיפת הנהר נעשה ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו משום כחשא דארעא:

משום כחשא דארעא – שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה:

איכא בינייהו חוצה לארץ – למ"ד משום כחשא דארעא. ממונא אפסדיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו:

מתני' אינו יכול להוציאו וכו' – בגמרא מפרש לה לכולהו:

ובכרכין – שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור:

ובחנויות – שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין ע"י פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חדש:

חנות של נחתומין – מוכרי ככרות:

ושל צבעים שלש שנים – ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך:

גמ' מאי שנא ימות הגשמים וכו' – קס"ד האי בימות הגשמים לימי הגשמים קאמר שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים:

בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר – דהא לימות החמה קאמר ליה:

אלא בימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא – ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן הוי שכירות שלשים יום הלכך בימות החמה דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים מוציא ובימות הגשמים דלא שכיח ביתא אע"ג דלא אגרי אלא ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון:

אימא סיפא ובכרכין הוי סתם שכירות י"ב חדש – ואי מלו ליה הנך י"ב חדש בימות הגשמים וכו':

להודיע קתני – הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי אא"כ הודיעו בימות החמה שלשים יום שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון:

אם בא – בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו אפילו לא הודיעו:

האי נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא – הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו כלומר כיון שמעלה על דמיו אין לך מוציא גדול מזה כובסיה על שם שתלויים כדאמרינן (שבת דף סז.) כמאן תלינן כובסי בדקלא תלאי של תמרים:

דאייקור בתי – שהפסדו ניכר:

נפל ליה ביתיה – למשכיר:

אמר ליה – לשוכר:

לא עדיפת מינאי – הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ:

זבניה – לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה:

אמר לו – שוכר לזה שקנאה:

לא עדיפת מגברא דאתית מיניה – מי שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו:

כלליה לבריה – השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות:

מיניה וביה – מן היין עצמו:

כי אריא ארבא – כאריה אורב:

מתני' ובנגר – שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה:

הזבל של בעל הבית – משכיר ובגמרא מפרש לה:

היוצא מן התנור – אפר הוא נעשה זבל:

גמ' לחזק לו תקרה – אם התליעו הנסרין:

לסמוך לו קורה – אם נשברה אחת מהן:

מרזב – כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע צדיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה:

חובת הדר היא – דדרשינן מנחות (דף לד.) ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה:

מקום מזוזה – העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה: