מסכת בבא קמא דף ט׳ ע״ב

שליש ביתו – שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו:

אילימא שליש ביתו – משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי (כתובות דף נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה (דף מא:) חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז:

אילו איתרמיא ליה – אפילו מיירי בעשורייתא דרבי כדאשכחן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) מ"מ ידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך:

בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה:

עד שליש במצוה – פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו:

שליש מלגיו – וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור:

או שליש מלבר – הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה:

עד שליש משלו – דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג.):

מכאן ואילך – מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו:

משל הקב"ה – אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב:

מתני' שחבתי בשמירתו – שנתחייבתי לשומרו:

הכשרתי את נזקו – כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי:

הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי כו' – האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע"פ שלא זימנתיו כולו חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי:

נכסים שאין בהם מעילה – כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין משור רעהו:

של בני ברית – לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו:

ונכסים המיוחדים – שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה:

ובכל מקום – חב המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק – שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי:

ורשות הניזק והמזיק – מפרש בגמרא:

כשהזיק חב המזיק – הא דרשינן ליה בריש פירקין לאתויי קרן וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא:

גמ' מה שאין כן באש – כדמפרש לקמן:

גחלת – שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה:

בשור קשור ובור מכוסה – פי' כראוי דאי בשלא כראוי לאו כלום היא ועוד מדפריך מ"ש הכא כלומר ובשניהם היה להם ליפטור מדהדר מוקי לה בשור מותר ובור מגולה:

שלהבת – שמסר אור מלובה לחרש דפטור בתמיה:

והאמר ריש לקיש – בהכונס צאן לדיר (לקמן בבא קמא נט:):

לא שנו – דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם:

אלא כשמסר לו הגחלת וליבה – אותה החרש:

ברי הזיקא – מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק:

ברי – מזומן:

שור דרכיה לנתוקי – והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור:

לנתורי – לנפול הלכך שמירה רעה היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי:

מעמיא עמיא ואזלא – ומאי דליבה חרש לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה:

שור עביד לנתוקי – פרש"י אפי' בלא חרש דרכו לנתוקי מאליו וכן בור דרכו לנתורי מאליו וקשה דע"כ בקשרו ובכסהו כראוי מיירי כדפירש ולקמן (בבא קמא דף נב.) תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע"י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש אבל גחלת לא גרע כ"כ דאין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולנתורי בור דכמה דשביק לה חרש מעמיא עמיא ואזיל:

ולרבי יוחנן דאמר – בהכונס אפילו מסר לו שלהבת פטור דהשתא מוקי להא דקתני מה שאין כן באש בשלהבת ודכוותיה דמחייב גבי שור ובור בשור מותר ובור מגולה מאי שנא כו':

ולרבי יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור כו' – תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לר"ל ובשור קשור ובור מכוסה יכול להעמידו ומשום דחרש עביד לנתוקי ולנתורי כמו שאמר לר"ל וי"ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו ואין הקטן עושה היזק אלא אדרבה עושה שמירה והשתא ניחא דלא תיקשי לרבי יוחנן דמוקי לה בשור מותר ובור מגולה אמאי נקט שמסרו לחש"ו והא בלא מסרו נמי חייב דנקט מסרו לרבותא אע"פ שעשה שמירה קצת ובהאי סברא פליג אריש לקיש:

התם – גבי בעירה:

צבתא דחרש קגרים – אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש הכא לא צבתא דחרש קגרים שהשור הלך והזיק וכן הבור ולא על ידי חרש הזיק:

צבתא – אחיזתו וכחו מלשון צבתא שקורין טניילא"ש: ל"א גרס' צוותא יחודו של חרש שנתייחד עם השלהבת ונטלה ולשון צוותא שולא"ש כדאמרינן ליהוי צוותא לחברו (ב"ב דף כא.):

חומר בשור – האי שור היינו קרן כדמוכח בכולה שמעתין:

כופר – במועד שהמית בן חורין:

אסור בהנאה – אם המית אדם כדכתיב ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה:

מה שאין כן בבור – שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם:

ודרכו לילך ולהזיק – הא דלא חשיב שהוא בעלי חיים מה שאין כן בבור משום דהוי בכלל ודרכו לילך ולהזיק וכוונתו להזיק לא שייך למתני גבי בור שאין בעלי חיים:

מה שאין כן בבור – שאין משלם כופר וכן אש דקתני בסמוך משא"כ באש וא"ת ונילף משור ונחייבו בכופר ואף על גב דאיכא למימר שכן ב"ח דהא מסקינן לקמן בפרק כיצד (בבא קמא דף כו.) דאיכא כופר ברגל שמע מינה דילפינן רגל מקרן ולא פרכינן מה לקרן שכן כוונתו להזיק וחייב ברה"ר ויש לומר דאש ובור פטורין דדרשינן עליו ולא על בור עליו ולא על האש כדדרשינן לקמן בסוף כיצד (שם) עליו ולא על האדם וא"ת שור ולא אדם דכתיב בבור למ"ל ת"ל מעליו ויש לומר דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עובד כוכבים הקנוי לישראל: