מסכת בבא קמא דף פ״ד ע״ב

אלהים בעינן – דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא (דף יד.) שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף שור וגו' שור באדם ארבעה שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב:

מידי דהוה אהודאות והלואות – דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ג.) דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת בפני לווין הודאות הבא לידון בעדי הודאה שאמרו בפנינו הודה לו והלואות שבא לידון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו:

דלא קים לן – כגון הכא דבעינן למשיימיה:

תשלומי כפל נעבד שליחותייהו – אלמה קיימא לן דאין דנין דיני קנסות בבבל:

אדם באדם דממונא הוא – דקא מפחתיה מדמיה:

ופגם – שייך באונס ומפתה והוא במקום נזק דאומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו אלמא ממונא הוא דאפחתה מכספא בושת לאו קנס הוא שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש:

ד' מאה זוזי – כדתנן צרם באזנו תלש בשערו כו' במתני' (לקמן בבא קמא דף צ.):

דשלח ליה רב חסדא – בהמניח את הכד (לעיל בבא קמא דף כז:):

קנסא קמגבית בבבל – לאו דוקא קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס: אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו וגזלות וחבלות דבעי מומחים כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף ב:) איכא למימר דגזלות וחבלות מילתא דלא שכיח היא. (טפי) אבל הודאות והלואות שכיחי וכן יש בהמגרש (גיטין דף פח: ושם) ותימה דבכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות בהגוזל (לקמן בבא קמא דף צו:) ההוא גברא דגזל פדנא דתורא ובהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קטו.) נרשאה גנב ספרא וההוא דגנב גלימא ובהרבה מקומות יש לדחות דכל הנהו איירי בתפס או ע"י דא"ל אקבעו דינא לא"י כדאמר בפרק קמא (דף טו:) וי"מ דדוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמנצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהן וגזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח [טפי] ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנין דיני גזילות צער שלא במקום נזק דמשתלם מאן תנא. פירשתי בסוף פרק ב' (דף כו: ושם ד"ה האי):

חסרון כיס ושכיח – הודאה והלואה:

מאי איריא שור דאזיק אדם – דלא שכיח לגמרי:

אפילו אדם דאזיק אדם – דשכיח טפי קאמר רבא דאין דנין:

בתם – אין גובין דקיימא לן פלגא נזקא קנסא בפ"ק (ד' טו:):

אין מועד בבבל – דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה:

והא לא שכיחא הוא – לבא שור מועד מארץ ישראל לבבל ואמרינן לעיל במילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:

אלא כי קאמר רבא – דשור בשור גובין בבבל:

בשן ורגל קאמר – כגון שנתחכך בחבירו להנאתו והזיקו (והפילו על שור אחר) דהיינו תולדה דשן או שהזיק את שור חבירו בגופו דרך הילוכו שדחפו ולא כוון דהוי תולדה דרגל:

צער שלא במקום נזק – כי מתניתי' על צפורנו דלא אפחתיה:

ה"ג – רבי אומר כויה נאמרה תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה:

כויה דלית בה חבורה משמע – והיינו דקאמר כויה לחודה נאמרה תחילה כלומר כויה שנאמר בפסוק תחילה היינו שומעין שיהא חייב על כויה גרידא אפילו בלא חבורה דליכא אלא צער לכך הוצרכה חבורה ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה דכיון דמשלם רפוי משום חבורה משלם נמי צער אבל שלא במקום חבורה כגון על צפורן פטור דצער בלא נזק לא משלם דאי לאו משום הכי לא אצטריך חבורה דהשתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב כל שכן חבורה שיש בה נזק:

בן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע – והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחילה כלומר מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם כויה יש בה חבורה לפיכך הוצרכה תורה לכתוב חבורה בהדיא דהשתא על כרחך כויה דרישא בלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק כמתניתין:

איפכא מסתברא – ומתניתין רבי היא ולא בן עזאי דלא עקרינן ליה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתברא טפי דהא נאמרה דקאמרי רבי ובן עזאי אמסקנא דמילתא קיימי דמתוקמא בה דרשא דקרא ולאו אמשמעות קמא קאי דסוף המקרא עתיד להוציאו והכי קאמר רבי סוף המקרא מוכיח לנו דכויה בלא חבורה חייב הכתוב בתחילתו וצער משתלם שלא במקום נזק מאי טעמא כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא כו' ובן עזאי אומר סוף המקרא מוכיח לנו דחבורה נאמרה תחילה כלומר מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחלתו אינה אלא אם כן יש עמה חבורה מאי טעמא כויה (נאמרה תחילה) דלית בה חבורה משמע כו':

ואמסקנא קיימי – האי נאמרה דקאמרי אסוף הדרשה ועיקרה שהיא עומדת קיימי: