מסכת בבא קמא דף ע״א ע״א

אפי' הכי – כי יהיב לה חייל עליה דטלה איסור אתנן הכא נמי כו':

מלקות איכא – משום לאו:

והא קי"ל דאין לוקה ומשלם – הכי נמי פריך אמתניתין דאלו נערות (כתובת דף לב. ושם) ותימה דהא בקנס משמע דמודו כולי עלמא דלוקה ומשלם דילפינן ממוציא שם רע כמוכח בפ"ק דמוכת (דף ד. ושם) דהוי גמרינן בכל דוכתין ממוציא שם רע אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס וכדי רשעתו נוקי בשאר ממון דלאו קנס ודוחק לומר דרבנן פליגי אדרבי מאיר וסברי עדים זוממים קנסא הוא וכדי רשעתו בעדים זוממים כתיב למימרא דאפי' בקנס משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וי"ל דודאי אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס הוה ילפינן בכל דוכתא דלוקה ומשלם והוה דרשינן כדי רשעתו לדרשה אחרת כדדרישנן באלו נערות אבל השתא דאיכא למפרך ומוקמי כדי רשעתו דאין לוקה ומשלם מהשתא ילפינן בכל דוכתין מהתם דאין עדים זוממים לוקין ומשלמין אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו דהוי קנס ומעדים זוממין ילפינן טפי ממוציא ש"ר דעיקר מלקות כתיב בהן ומלאו דחסימה דסמיך ליה ילפינן לכל המלקיות:

ר' מאיר היא – במסכת מכות (דף ד.) מעידים אנו בפלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין:

גנב וטבח בשבת – ואע"ג דאיכא חיוב מיתה:

גנב שור הנסקל – אע"ג דאיסורי הנאה הוא חייב וכדתני לקמן טעמא:

בטובח ע"י אחר – ואם תאמר ולרבה דאמר בפרק אלו נערות (כתובות דף לד: ושם) דלרבי מאיר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף ע"ג דמקטל משלם היכי הוה משני מתני' דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי וי"ל דהוה מוקים מתני' בדלא אתרו ביה וכרבי יוחנן דאמר חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין והכי משני רבה התם מתניתין דאלו נערות:

וכי – שליח חוטא ושולח מתחייב בתשלומי ד' וה' והא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה במסכת קדושין (דף מב:):

אין מכירה – אלא בשנים מוכר ולוקח:

או לרבות את השליח – ומאן דמצריך או לחלק דריש מתחת לרבות את השליח:

התם – כי עביד איהו דפטרה ליה לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה:

ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה כו' – כדתנן בפרקין רבי שמעון פוטר בשני אלו:

בשלמא ע"ז ושור הנסקל – איסורי הנאה נינהו דאמר במסכת ע"ז (דף נד.) אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה:

בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאין ראויה היא – הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט (חולין דף מ.) אדם אוסר דבר שאין שלו בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא וא"ת והא אמר התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הני מילי עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראויה היא וי"ל כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז דאין שייך לומר לצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהוא של גנב:

בשוגג יאכל – אפי' הוא עצמו ואפילו בו ביום:

במזיד לא יאכל – בו ביום והוא הדין לאחרים ואיידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל – הוא בעצמו למוצאי שבת ובו ביום לא הוא ולא אחרים ואיידי דבעי למיתנא סיפא בדידיה תנא נמי ברישא בדידיה:

המבשל בשבת – מפורש בפרק הניזקין (גיטין דף נג: ושם):

במזיד לא יאכל – הוא עולמית אבל אחרים אוכלים:

מה קדש אסור אף מעשה שבת אסורים – וא"ת ולא ליכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וי"ל דאי מהתם ה"מ אפי' שוגג להכי איצטריך למיכתב הכא ולסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג:

בדר' יוחנן הסנדלר – גרסינן יאכל:

יכול אפי' בשוגג – יאסר באכילה:

במזיד אמרתי לך – קודש הוא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג:

מעשה שבת דאורייתא – אסורין באכילה:

היא קדש ואין מעשיה קדש – ולא סגי דלא ליכתוב לא היא ולא קדש דמכל שתעבתי לך הוה אסרינן באכילה והכי איתא בהדיא בפרק כל הבשר (חולין דף קטו. ושם):