מסכת בבא קמא דף נ״א ע״א

לא משום דלית ביה הבלא – אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב:

אמרי אין הבל למיתה כו'. והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל:

ולטעמיך נעביד י' – דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה:

מיתה יפה – שימות מהר:

נעביד פחותה מעשרה – והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם.:

דמנוול – שנעשה אברים:

ממנו ולא לתוכו – בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו:

גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו – כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו:

פטור – מן המעקה:

ונפל מתוכו לתוכה – כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר:

חייב – במעקה:

למה לי – בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי פטור ממעקה:

לאו בית הוא – ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע"ג דיש חבטה:

אי הכי – דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב כי הוי נמי עשרה לצד רה"ר:

דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י' – ולא חזי לדירה ולא הוי בית:

משכחת לה – דהוי בית:

דחק ליה מגוואי – עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב:

אלא – טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר ר"נ כו':

דאיגנדר – שוכב היה ונתגלגל ונפל:

מתני' השני חייב – והראשון פטור ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו:

בור של שני שותפין היכי משכחת לה – ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל בבא קמא דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי:

גמ' אין שליח לדבר עבירה – להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

הניחא לרבי – דאמר לקמן אחר שניהן לנזקין:

ובנזקין משכחת לה – דתרוייהו מיחייבי:

אלא לרבי ולמיתה – דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון היכי משכחת לה:

שעקרו שניהם – שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו:

והשלימה לעשרה – דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין:

והשלימה לעשרה – דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין:

מיצרך צריכי – כדאמרן לעיל בפירקין (בבא קמא דף נ.):

אחד ולא ב' – מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה:

בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים – והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן:

שור פסולי המוקדשין – כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו ואפ"ה לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש:

לאו ממילא כו' – כלומר תרתי שמעת מיניה:

סייד וכייד – שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו:

כייד – עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו:

האחרון חייב – דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים: