מסכת בבא קמא דף מ״ב ע״ב

ונימא ר"ע לנפשיה – כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל:

ונימא רבי עקיבא לנפשיה – ולא בעי למימר שלא היה יודע . אותם תירוצים וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם דפשוט לו לגמרא דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"ת ודלמא אם כופר לא דריש ואם עבד דריש וי"ל כיון דלא דריש אם כופר כ"ש דלא דריש אם עבד כדמוכח לקמן:

כשקדם בעליו ושחטו – קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה:

אי הכי – אמאי מותיב ר"ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב"ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא:

אמר לך – ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר:

דשור לאו בר קטלא הוא כלל – ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא:

אבל הכא – דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב"ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא:

לר"ע נמי ודאי הכי הוא – קושיא היא:

נשלם דמי עבד מעלייה – ואע"ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב"ד כתב רחמנא נקי:

אלא אמר רב אסי כו' – וא"ת ומה דוחקו לתרץ נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא כדאמר לעיל אקדם ושחטו וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדפרישית לעיל אבל אטעם דהמית על פי עד אחד וגבי טעמא דנתכוין לא שייך למימר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דטעמים חשובין הן וליכא למפרך עליהו מידי:

והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה – דאשמעינן בהדיא דאין משתלם אלא מגופו ואכתי איכא למימר הביאהו לב"ד:

הואיל ומחמירני בעבד – לגבי מועד:

ועבד יפה סלע נותן ל' – אע"ג דשוה ק' אין נותן אלא שלשים מ"מ כיון שנותן קצבה של שלשים אע"פ שאין שוה אלא סלע או יותר שלעולם הקצבה עומדת א"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת:

חלקת בו בין תם למועד – דמועד משלם כופר ותם פטור:

מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד – ברייתא זו מוכחא דר"ע לא קבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפילו הכי פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מיחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר:

חלקת בו בין תם למועד – דמועד משלם כופר ותם פטור:

שאינו נותן אלא שלשים – אפילו שוה ק' מנה:

נקי מדמי עבד – פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס:

והמית איש וגו' – במועד כתיב:

נזקיה ליורשיה – ולא לבעלה:

[וירש אותה] – ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וגו' שארו זו אשתו והא ליכא למימר דלדידה ניתיב ירושה דידיה דהא ממשפחתו כתיב אלא ה"ק ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה:

לא אמר ר"ע – נזקיה ליורשיה:

אלא – בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים:

והוה ליה ראוי – ולא מוחזק וקיימא לן ביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא לאחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים:

והוה ליה ראוי – אף על גב דביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל:

מאי טעמא – אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה אע"ג דכתיב והמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים:

[והמית כו'] – שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל:

ודמי ולדות לבעל – התורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה (שמות כא):

אין האשה נותנת ליורשיה – נזק וצער:

היתה שפחה ונשתחררה כו' – כלומר היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר:

נותן נזק וצער לאשה – נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתין דמיה כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בזמנה אבל ריפוי ושבת אורחא דמילתא הוא שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת יותר ממלאכה משאר יולדת וכזה היה סופה כשתלד וא"ת ובושת מ"ט לא חשיב וי"ל נתכוין לבייש זה ובייש זה פטור לר"ש בהחובל (לקמן בבא קמא דף פו.) ומיירי דנתכוון להכות חבירו והכה האשה כפשטיה דקרא:

היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה – פ"ה נתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכן משמע בהפרה (לקמן בבא קמא דף מט.) דקאמר לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה (שם) משמע כדפ"ה והא דנקט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה"ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה והא דנקט שפחה וגיורת משום דאורחא דמילתא כך דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתמא גיורת לגר: