מסכת בבא קמא דף ק״י ע״א

ואם היה זקן – וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה:

נותנה – להקריב:

לכל כהן שירצה – דהואיל דהוא חזי לעבודה מצי לשוייה שליח:

ועבודתה ועורה לאנשי משמר – דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה:

אכילה גסה – שנפשו קצה בה:

דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא – דלא מצינו בכהנים פסול בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת בהכל שוחטין (חולין ד' כד:):

אכילה גסה לאו כלום היא – מפיק מדריש לקיש דאמר בהחולץ (יבמות ד' מ. ושם.) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תענו וא"ת דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (נזיר דף כג. ושם) גבי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ריש לקיש רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד משמע דיצא ידי חובה וי"ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע ועוד דהתם לא מיירי באוכלו אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה גסה אלא לשם אכילה גסה ועי"ל דשתי אכילות גסות הן.:

אם היה הכהן – של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב:

אי דאיכא טהורין – בההוא משמר:

טמאים מי מצו עבדי – וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משווי:

אי דאיכא טהורין טמאין מי מצו עבדי – לרב ששת פריך דשמעינן ליה לרב ששת דאמר בפ"ק דיומא (דף ו:) טומאה דחויה בצבור ואי איכא טמאים וטהורין לא מצו עבדי טמאים ואיכא דפליג התם ואמר דטומאה הותרה בצבור ואפי' איכא טמאים וטהורים מצו עבדי טמאים:

לבעלי מומין טהורין – מתחלקת דקיימא לן זבחים (ד' צח:) איש חולק ואפי' בעל מום בקדשים ובמנחות:

לבעלי מומין טהורין – תימה ועורה אמאי הויא לבעלי מומין:

אם היה כהן גדול אונן – ויש לו קרבן עצמו להקריב:

נותנו לכל כהן שירצה – דכיון דכהן גדול מקריב אונן דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אם מת אביו ואמו דהוי אונן אפילו הכי מקדושתו לא יצא ולא יחלל כלומר דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל הא אחר הדיוט שלא יצא חילל:

ואינו חולק לאכול לערב – כשתסתלק אנינותו דאנינות לילה דרבנן דאנינות דאורייתא אינו אלא יום מיתה דכתיב (עמוס ח׳:י׳) ואחריתה כיום מר אלמא אין מרירות אלא יום אחד:

תנינא כ"ג מקריב אונן – תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת תנינא טמא מותר בקרבן ציבור:

מתני' היה מעלה את הכסף ומת – בדרך:

הכסף ינתן לבניו – של גזלן דהא זכה ביה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה:

האשם ירעה – דהוי אשם שמתו בעליו וקיי"ל לקמן כל שבחטאת מתה באשם רועה:

לנדבה – לשופרות קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים:

משמרת יהויריב – ראשונה לכל המשמרות ושל ידעיה אחריה:

נתן – הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואח"כ נתן אשם לידעיה במשמרתו:

יצא – כדמפרש ואזיל שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן אשמו יצא וזה זכה בשלו וזה בשלו:

אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה – דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף ולידעיה ליכא למקנס מידי דבמשמר דידהו קבילי ור' יהודה דפליג אברייתא בגמרא במתניתין מודה:

נתן הקרן – לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן:

גמ' או אינו אלא אשם זה איל – אשם ומושב זה קרן:

ולמאי נ"מ – דהא ממה נפשך תרוייהו קאמר קרא תיפוק ליה מינה לאפוקי מדרבא דאמר דאשם קרייה רחמנא לקרן ומה אשם אינו בא בלילה דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צותו ואינו בא לחצאין אף קרן כו':

כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם – דרישא קרן הוא:

או אינו אלא אשם זה חומש – ומושב זה קרן ונ"מ לאפוקי ממתניתין דתנן אין החומש מעכב נימא אדרבה חומש מעכב דאשם קרייה רחמנא לשון קרבן כשהוא אומר כו':

למאי נ"מ לאפוקי ממתניתין – תימה אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא כדקאמר לעיל:

משתלם בראש – קרן לבדו שהוא ראש:

או אינו אלא המושב זה כפל – תימה היכי מ"ל זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתיב והתודה וכפל לא מחייב בהודאה:

לכל כהן וכהן – שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים:

אין בו – שוה פרוטה לכל משמר יהויריב ויש בו שוה פרוטה לכל משמר ידעיה שהן מועטין מהו: