מסכת בבא קמא דף ק״ז ע״ב

צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת – קודם שיתחייבו שבועה ואם נשבעו בלא כפירה והודאה אין שבועתו של ש"ח כלום ולא מחייבתו כפל ודרמי בר חמא פליג אדרבי חייא בר יוסף:

פרשה ראשונה – נאמרה בש"ח ושניה בשומר שכר:

שוכר – פלוגתא דר"מ ורבי יהודה לעיל (בבא קמא דף נז:):

אינו חייב – כפל:

עד שישלח בה יד – קודם שבועה כגון שעשה בה מלאכה:

ה"ג – דאמר קרא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח:

למימרא – דהאי דכתיב בתריה אשר ירשיעון אלהים וגו':

בששלח בה יד עסקינן – דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בה יד:

עד שישלח בו יד – והא דקתני לעיל (בבא קמא דף קו.) והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל היינו ששלח בו יד:

בעומדת על אבוסה – שלא שלח בה יד שנו דחייב כפל:

אבל שלח בה יד – קודם שבועה קנאה בתורת גזילה ושומר חנם אינו נעשה גנב אלא בטענת גנב וזה קודם שטען טענת גנב קנאה וקמה ליה ברשותיה שאם מתה ישלמנה ואשתכח דכי כפר דידיה קא כפר:

או דלמא אפילו עומדת על אבוסה קאמר – וכל שכן כי שלח בה יד דבהכי קאי קרא כדאמר ר' חייא בר יוסף:

הטוען טענת אבידה ונשבע – ל"ג והודה:

פטור – מן הכפל:

מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה – להתחייב באונסין כדרב ששת דאמר לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן אפי' בלא שבועה והיכא דאשתבע כל שכן דכ"ע מודו אלמא כיון דקמה ליה ברשותיה כי כפר דידיה קא כפר ולא מיחייב ליה כפל וה"ה לשולח בה יד כיון דפשיטא לן בפ' המפקיד (ב"מ מא:) דקמה ליה ברשותיה תו לא מיחייב עליה כפל:

לא – התם לאו משום דקמה ליה ברשותיה הוא אלא הואיל ויצא שומר זה ידי בעלים בשבועה ראשונה שמבית דין ראשון נסתלק מידם ושבועה אחרונה זו לאו שבועת הדיינים הוא לחייבו כפל דכיון דנשבע בתחילה שוב לא היה מחויב שבועה לבעלים:

הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה – דאע"ג שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם שניה שנגנב כמו שחוזר וטוען אלא נאמן שלא בשבועה לומר שנגנב במגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור והא קמ"ל אע"ג. שמושבע מפי ב"ד כגון שטענו בפני ב"ד אחר שלא היו יודעים שנשבע כבר קודם והשביעוהו עתה דפטור כיון שמן הדין לא היה לו לישבע:

כיון ששלח בה יד – קודם שבועה:

ה"ק אם לא שלח – ונקרב בעל הבית וקיימא לן בהמפקיד (שם) דהאי ונקרב לשבועה הוא וכתיב בתריה ישלם שנים אם נמצא רשע:

הא שלח יד פטור – מכל הדין הזה:

ושלח בו יד פטור – והא דאמר לעיל והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל צ"ל כגון שאכלו לאחר שבועה ונראה דדוקא קאמר ושלח דגזירת הכתוב היא כדקאמר אם לא שלח הא שלח פטור אבל כופר בפקדון אע"ג דאמר רב ששת לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן כפל מיהא מחייב דהא דקאמר נעשה עליו גזלן היינו להתחייב באונסין:

שלש שבועות משביעין – את שומר חנם האומר נגנבה:

שבועה שלא פשעתי – בשמירתו כשנגנבה דאי פשע בה חייב דכתיב על כל דבר פשע:

שבועה שלא שלחתי בה יד – ליהנות בה קודם לכן דאם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה דנעשה גזלן עליה ומיחייב באונסין וכ"ש בגניבה ואבידה:

והלא שלש שבועות משביעין אותו – וצריך כולהו דאי נשבע שלא פשעתי אכתי חיישינן שמא ברשותו הוא ובאמת נשבע וכשנשבע שאינה ברשותו איכא למיחש שמא שלח בה יד ומתחייב אע"פ שלא פשע ואינה ברשותו:

מאי לאו שלא שלחתי כו' – ה"נ ה"מ לאותובי לרבי חייא ב"ר יוסף ולימא מאי לאו [שלא] שלחתי דומיא דלא פשעתי ולשנויי לא דומיא דאין ברשותי:

כי מגליא מילתא דפשע בה – ונגנבה:

פטור מכפל – דהא אינו גנב עליה:

אף שבועה דשלח בה יד כי מגליא מילתא דשלח בה יד פטור מכפל – אפילו עדיין היא אצלו:

מה שבועה שלא פשעתי בה כי מגליא מילתא דפשע בה פטור – דהא מהכא דרשינן טוען טענת גנב מדכתיב אם לא ימצא הגנב אלא הוא עצמו גנבו וזה שפשע בה לא גנבו:

בעי רמי בר חמא – דקיימא לן בפרק מרובה (לעיל בבא קמא דף סה:) ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש ולעיל (בבא קמא דף קו.) נמי תנינן לה אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא מאן פטר ליה מחומשא ממונא או שבועה:

והיכי דמי – כלומר למאי נ"מ כגון שטען טענת גנב כו':

כגון שטוען טענת גנב וחזר וטען טענת אבד – ואיפכא לא מצי למימר דאם כן לא מיחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה והכי פירושו וחזר וטען טענת אבד ואומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד והיה לי לישבע שאבד אבל אין לפרש שאמר אחר שבועה אבד שא"כ לא ה"מ למפטר נפשיה באבד כיון שהיא ברשותו בשעה שנשבע דאההיא שעה שנשבע לשקר מתחייב באונסין ולא מחייב אהך שבועה חומש ואשם דלא הויא כפירת ממון אלא כשבועת ביטוי בעלמא: