מסכת ערכין דף ג׳ ע״ב

לאתויי עבדים – שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בא"י כופין את רבו להעלותו:

מנוה היפה – דח"ל:

לנוה הרעה – דא"י ואין אשתו יכולה לעכב עליו וכן מא"י לירושלים:

לאתויי עבדים – שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בא"י ובכתובות (דף קי:) פרש"י שיכול להעלותו [להעבד עברי בע"כ של עבד] ור"י פירש שהעבד יכול לכוף להעלותו או יפטרוהו:

לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ – ומרישא לא שמעי' לי' למאן דתני עבדים ואפילו לפי' רש"י דבעבדים כנענים מיירי דרוצה למוכרו שאינו מוציאו מרשותו א"נ דהואיל וברח ניקנסיה לעבד ולא נפטר א"נ ס"ד דרישא כגון שהרב הולך תדיר בארץ ישראל בלאו הכי:

מנוה היפה – דח"ל לנוה הרעה דא"י ואין אשתו יכולה לעכב עליו וכן מא"י לירושלים. ל"ה. דאע"ג דתנא רישא הכל מעלין תנא סיפא אין הכל מוציאין הכי מפרש התם בכתובות (גם זה שם) וליכא למימר לאתויי עבדים דליכא חילוק בין שאר ארץ ישראל לירושלים גבי עבדים:

[פשיטא] – עד השתא דריש הכל לאתויי מאי ומהשתא דריש הנך דתני כהנים לוים וישראלים וקא בעי פשיטא אי הנך לא ליחייבו מאן ליחייב:

הכל חייבין בסוכה – עד השתא דריש הכל לאתויי מאי מהשתא דריש הנך דתנא כהנים לוים וישראלים וקבעי פשיטא ואי הנך לא מיחייבי מאן ליחייב:

ובני עבודה נינהו – ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא ניחייבו:

ובני עבודה נינהו – ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא מחייבו ל"ה. דמטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות אבל לא בלשכת בית המקדש ושאר מקומות בהמ"ק וה"ה דמצי למינקט נמי לוים השומרים בכ"א מקומות במקדש כדאיתא פ"ק דתמיד (דף כו.) הכי אשכחנא לקמן גבי הכל חייבין בתקיעת שופר דמצי למימר כהנים ולוים איצטריכא ליה דהא מייתי ליה נמי דלוים גואלין לעולם ומוכרין לעולם ולא נקט אלא כהנים:

קמשמע לן – [אע"ג] דלא אפשר להו כעין דירה כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי:

הני כהנים הואיל (ובני עבודה כו' מאן דלא) אישתרו כלאים כו' – הקשה הרב ר"י מאורליינ"ש נשים לא לחייבו בכלאים הואיל וליתנהו בגדילים תעשה לך ויש לומר השוה הכתוב אשה לאיש והא דאמר פרק אלו עוברין (פסחים מג:) הואיל ואינה בקום אכול מצה אינה בבל תאכל חמץ סמיך עלה אהא דילפי' ט"ו ט"ו מחג הסוכות דכתיב האזרח להוציא הנשים וא"ת ונימא כיון דאיתנהו בלבישת שעטנז איתנהו בגדילים וי"ל דאדרבה הוקשה כל התורה לתפילין וא"ת דהכי נמי לשם מצה הוקשה ותירץ דאיכא למימר הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה:

קמ"ל – דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי:

כיון דאישתרי להו כלאים – בעידן עבודה דאבנט של כלאים היה דכתיב (שמות ל״ט:כ״ט) ואת האבנט שש משזר ומדשש כיתנא תכלת עמרא במסכת יומא (דף עב):

כהנים אישתרי להו כלאים בעידן עבודה – דאבנט של כלאים היה דכתיב ואת האבנט שש ומדשש כתנא תכלת כו':

שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו – ותפילין על בשרו בעינן תחת בגדיו בקיבורת אצל הכתף כדאמר במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף לז:) דתחת בגדיו בעינן דכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות: ציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפילין נראה בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס:

שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו – ותפלין על בשרו בעינן דכתיב (שמות יג) והיה לך לאות ולא לאחרים לאות:

ציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפלין נראין בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס ל"ה. וליכא למימר אמאי לא קאמר כדלעיל קמ"ל ונהי דפטירי בעידן עבודה דפשיטא ליה דחייבין לעולם בתפלין של ראש ולא בעי ליה למימר דס"ד דליפטרו מתפילין של יד שלא בעידן עבודה דפשיטא ליה דחייבין:

של יד אינה מעכבת של ראש – ואע"ג דאמר בעלמא מנחות (דף לו.) ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שנים היינו בשעה שמניח שניהם צריך להקדים של יד:

יום תרועה – משמע יום אחד בלבד:

יום תרועה יהיה לכם – משמע יום אחד בלבד:

ולברכות – שהיו נמי אומרים ביום הכפורים של שנת היובל מלכיות זכרונות שופרות:

מוכרין לעולם – אפי' בשנת היובל עצמה אם מכרו קרקע שלהם מכורה היא ואילו גבי ישראל תניא בגמ' בפ' בתרא (לקמן ערכין כט:) ובשנת היובל לא ימכור ואם מכר אינה מכורה והמעות חוזרין וגבי כהנים תנן מוכרין לעולם דמכורה ויוצאה והמעות שלהן דהא ליכא למימר דלא הדרא ארעייהו ביובל דודאי הדרא דכתיב ואשר יגאל מן הלוים ואמרינן בפ' בתרא (שם דף כט:) ממכרו יוצא בחנם:

ולברכות – שהיו אומרים נמי ביום הכפורים של שנת היובל מלכיות זכרונות ושופרות:

מוכרין לעולם – ואפי' בשנת היובל עצמה אם מכרו קרקע שלהם מכורה היא ויוצאה והמעות שלהן דהא ליכא למימר דלא הדרא ארעייהו ביובל דכתיב (ויקרא כ״ה:ל״ג) ואשר יגאל מן הלוים ואמר בפ' בתרא (לקמן ערכין דף כט:) דממכרו יוצא חנם ל"ה. ולא נראה דהא מפרש שמואל טעמא לקמן בפרק בתרא (גם זה שם) משום דמכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תמכר וההוא טעמא שייך גבי כהן כמו גבי ישראל ועוד יש להקשות אליבא דרב נמי דאמר מכרה יוצאת מאי איכא בין ישראל לכהנים [לענין יובל] וכן (המקדיש) גואלה לעולם ויש קצת לישב הגירסא דבבתי ערי חומה דישראל אינו גואלה אלא בתוך שנה תמימה ולוים וכהנים גואלים לעולם וס"ד שבתי ערי חומה שלהם נוהגין כבתי החצרים וליפקו ביובל ומוכרין דנקט אגב גואלין ורש"י פי' הכא וזה לשונו וגואלין לעולם אם מכרו שדה גואלין אותו מיד וישראל אינו גואל בפחות משתי שנים דכתיב במספר שני תבואות ובראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כט.) וזהו לשונו בשם (רבי יהודה בר יצחק) [רבינו יצחק] הלוי מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהם משניות הן במסכת ערכין ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משניות יתירות נינהו אלא איידי דתנא התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה תנא נמי גבי כהנים מקדישין וגואלין לעולם והכי מוקי לה במסכת ערכין ומהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (ויקרא כ״ה:ט״ו-ט״ז) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול בפחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר [בישראל המוכר בית בבתי ערי חומה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט אבל בלוים נגאל לעולם שנאמר] גאולת עולם תהיה ללוים לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה ואם לא יגאל את השדה [בעלים] ומכר [גזבר] את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אלא מתחלקת לכהנים ביובל והלוים גואלין לעולם והא דאמר הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין היובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל. עכ"ל רש"י: