ספר הזוהר – חלק ב, דף סח ע״ב

ואתכפיא מקמיה דקודשא בריך הוא, ואתקרב לדחלתיה.

רבי אבא אמר, בכמה אתר תנינן דקודשא בריך הוא כל מה דעבד לעילא ותתא, כלא איהו קשוט ועובדא דקשוט, ולית לך מלה בעלמא דבעי בר נש לדחיא ליה מניה ולאנהגא ביה קלנא, דהא כלהו עובדא דקשוט אינון, וכלא אצטריך בעלמא. דהא זמנא חדא הוה רבי אלעזר אזיל בארחא, והוה אזיל עמיה רבי חזקיה, חמו חד חויא, קם רבי חזקיה למקטליה, אמר ליה רבי אלעזר שביק ליה לא תקטליניה, אמר ליה והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, אמר ליה לרבי חזקיה, והא כתיב (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא, ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא.

ולזמנין כמה דעביד האי, הכי נמי שזיב לבר נש ממלין אחרנין, ועל ידוי ארחיש קודשא בריך הוא ניסא לבני נשא, וכלא בידא דקודשא בריך הוא תליא, וכלא איהו עובדי ידוי, ואצטריך עלמא להו, ואי לאו דאצטריך לון עלמא, לא עבד לון קודשא בריך הוא, ועל דא לא בעי בר נש לאנהגא בהו קלנא במלי דעלמא, במלוי ובעובדוי דקודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה.

פתח ואמר (בראשית א לא) ״וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ - "וירא אלהים"-- דא אלהי"ם חיים. "וירא"-- דאסתכל לאנהרא לון ולאשגחא לון. "את כל אשר עשה"-- כלא בכללא חדא עילא ותתא. "והנה טוב"-- דא סטרא דימינא. "מאד"-- דא סטרא דשמאלא. והא אוקמוה, טוב, דא מלאך חיים, מאד, דא מלאך המות, וכלא רזא חדא.

רזא הוא לאינון דמסתכלי ברזא דחכמתא, וירא אלהי"ם את כל אשר עשה, בכל עובדא דבראשית כתיב וירא אלהי"ם כי טוב, והכא וירא אלהי"ם את כל אשר עשה, אלהי"ם לתתא שליט על תתאי, אלהי"ם לעילא שליט על עלאי, דא איהו רזא דאלהי"ם חיים, (נ"א כלא איהו אלהי"ם חיים), דאנהיר ואדליק כל אינון בוצינין עלאין ותתאין, ומתמן נפקין כל אינון נהורין לאנהרא:

תא חזי, יתרו הוא דיהב עיטא למשה על תקונא דדינין, הכי אצטריך, ורזא דא דאודי ליה לקודשא בריך הוא, וסדר קמיה תקונא דדינוי, לאחזאה מה דכתיב (דברים א יז) כי המשפט לאלהי"ם הוא, ולא לסטרא אחרא, ודינין לישראל אתייהיבו ולא לאחרא, דכתיב (תהלים קמז יט) חקיו ומשפטיו לישראל. ותא חזי לא ינהיג בר נש קלנא באחרא, ומלה דהדיוטא מלה