ספר הזוהר – חלק ב, דף נט ע״ב

ממש צדקה יתקרי, מנלן, דכתיב (ירמיה כג ו) וזה שמו אשר יקראו יהו"ה צדקנו:

״נטית ימינך תבלעמו ארץ״ -- הא אתמר ארימת ימינך. אמר רבי יצחק, הא אתערו ביה חברייא, דכד אפיק קודשא בריך הוא למצראי מתין מתחות מיא, אמר לארעא כניש לון בגווך, ולא בעאת, עד דאושיט קודשא בריך הוא ימינא לקבלה ואומי לה, כדין בלעתינון ארעא, הדא הוא דכתיב תבלעמו ארץ. אמר רבי אלעזר, נטית ימינך לאפרשא לה משמאלא, וכדין אתעביד בהו דינא:

״נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך״ כמה דכתיב (תהלים מד ד) ״כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם״. "כי ימינך"-- דא גדולה, "נהלת בעזך"-- דא דכתיב וזרועך, דא גבורה. "אל נוה קדשך"-- דא דכתיב "ואור פניך כי רציתם", דא צדיק. וכלהו משתכחי בקרא:

״תפול עליהם אימתה ופחד״ -- "אימתה", "אימה" מבעי ליה? מאי "אימתה"? דהא לית לך את או מלה חדא באורייתא דלא אית בה רזין עלאין. מאי "אימתה"? אמר רבי שמעון, כלומר דחילו דשכינתא.

כהאי גוונא - ״תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו'״. "תביאמו ותטעמו", "תביאם ותטעם" מבעי ליה? מאי תביאמו? אלא רוחא דקודשא אמר על אינון דרא בתראה דגזר יהושע, ואתגליא בהו גלויא דרשימא קדישא דשמיה דקודשא בריך הוא, דאלין אחידן ביה בו', ואלין אתחזיאו למירת ארעא, כמה דכתיב (ישעיה ס כא) ״ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ״, דכל מאן דאתגזר ואתגליא ביה רשימא קדישא ונטיר ליה אקרי צדיק, בגין כך לעולם יירשו ארץ, ועל דא תביאמו ו' יתירה, תביאמו לאינון דאחידן בו':

״ותטעמו״ -- כמה דאת אמר ״נצר מטעי מעשה ידי להתפאר״-- לאינון דאחידן בו', ולאינון בתראי אתער מלה. ולית לך מלה באורייתא, או את זעירא באורייתא, דלית בה רזין עלאין וטעמין קדישין, זכאה חולקהון דידעין בהו: