ספר הזוהר – חלק ב, דף ד ע״ב

אמר רבי שמעון, כד נחתת שכינתא למצרים, נחתת חיה חדא דשמה ישראל, בדיוקנא דההוא סבא, וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה, וכל חד וחד את קדישא עמיה משמא קדישא, וכלהו נחתן עם יעקב למצרים, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, אמר רבי יצחק, ממשמע דקאמר בני ישראל, ואחר כך את יעקב, ולא נאמר אתו.

שאל רבי יהודה לרבי אלעזר ברבי שמעון, (אמר ליה) כיון דשמעת מאבוך פרשת ואלה שמות ברזא עלאה, מאי קאמר איש וביתו באו, אמר ליה ההוא מלה דהוה אמר אבא, אינון הוו מלאכין עלאין, דאינון לעילא על תתאי מנהון, היינו דכתיב איש וביתו באו, והכי אמר אבא, כל אינון מלאכין דבדרגא עלאה אקרון גוברין דוכרין, ואינון דבדרגא תתאה מנהון אתקרון (נוקבתא) בית, דאתתא נוקבא דמקבלא מן דכורא.

רבי יצחק הוה קאים קמיה דרבי אלעזר בר רבי שמעון, אמר ליה שכינתא נחתת למצרים עם יעקב, אמר ליה ולא, והא כתיב (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך, אמר ליה תא חזי, שכינתא נחתת למצרים את יעקב, ושית מאה אלפין רתיכין קדישין (אחרנין) עמה, והיינו דכתיב כשש מאות אלף רגלי, דתנינן, שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב למצרים, וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים, הדא הוא דכתיב (שמות יב לו) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי וגו', שש מאות לא נאמר אלא כשש מאות, כגוונא דנפקו אלין כך נפקו אלין.

ותא חזי רזא דמלה, בעדנא דנפקו אלין רתיכין קדישין משירייתא קדישתא, חמו ישראל, וידעו דהוו מתעכבין בגיניהון, וכלהו בהילו דעבדו ישראל בגיניהון הוה, והיינו דכתיב ולא יכלו להתמהמה, הוה ליה למימר ולא רצו להתמהמה, אבל לא כתיב אלא ולא יכלו, ואתיידעו (ס"י ואי תנדע) ממש דכלהו בני ישראל הוו, בני ישראל דרקיעא, והיינו דכתיב בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ועל דא לא נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אתו, אלא ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הבאים מצרימה בקדמיתא, ועם מי, את יעקב. אמר רבי יהודה (נ"א רבי יצחק נ"א רבי יוסי) קל וחומר, ומה כד אשתזיב יעקב מלבן, כתיב (בראשית לב ב) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהי"ם, כד נחת (למיפק) בגלותא וקודשא בריך הוא אמר אנכי ארד עמך מצרימה: