ספר הזוהר – חלק א, דף קנב ע״א
סתרי תורה - וירא והנה באר בשדה
״ונאספו שמה כל העדרים״ -- ונאספו שמה העדרים לא כתיב, אלא כל העדרים, משריין קדישין לעילא, ומשריין קדישין לתתא, אלין בשירין ותושבחן לעילא, ואלין בצלותין ובעותין לתתא, אלין ואלין, מיד וגללו את האבן מעל פי הבאר, מגנדרין לה ומעברין לה מן קודשא, ואסתליק מן דינא, מיד והשקו את הצאן, נטלו מלאכי עלאי לעילא ונטלי ישראל לתתא, לבתר והשיבו את האבן, על מימרא דהאי באר, לאתעטרא (ס"א, לאתעתדא) קמיה, ולמתבע דינא דעלמא, לאתנהגא עלמא בדינא, והכי אצטריך, דהא לא יכיל עלמא למיקם אלא על דינא, למהוי כלא בקשוט וזכו.
כיון דאשתלים יעקב, לא אצטריך להאי אבן סיועא אחרא, מה כתיב, ויגש יעקב ויגל את האבן, ויגל וגללו, ולא כתיב ויסר והסירו, אלא וגללו, היינו ערבוביא דשטן, דמערבבין ליה דלא יכיל לקטרגא, ויעקב בלחודיה לא אצטריך לסיועא אחרא, אלא איהו בלחודיה, דהא שלימו דאבהתא הוה יעקב, דכיון דיכיל ביה בעשו בהאי עלמא, יכיל לעילא, ובכלא אצטריך עובדא.
תרין עלמין אחסין יעקב, חד עלמא דאתגליא וחד עלמא דאתכסיא, כגוונא דלהון ממש, מחד נפקו שית שבטין, ומחד נפקו תרין שבטין, עלמא דאתכסיא אפיק שית סטרין, עלמא דאתגליא אפיק תרין, ואינון תרין כרובין דתחותה, ויעקב בין תרין עלמין אשתכח, בדיוקנא דלהון ממש, ובגין כך כל מלוי דלאה הוו באתכסיא, ודרחל באתגליא:
מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.