ספר הזוהר – חלק א, דף קנז ע״ב

נש כד נפיק להאי עלמא לא ידע מדי, עד דאטעים נהמא, כיון דאכיל נהמא אתער למנדע ולאשתמודע, כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי מדי, עד דאטעים לון קב"ה לחם מהאי ארץ, דכתיב ארץ ממנה יצא לחם, וכדין עאלו ישראל למנדע ולאשתמודע ליה לקב"ה, וינוקא לא ידע ולא אשתמודע, עד דטעים נהמא דהאי עלמא, ישראל לא ידעו ולא אשתמודעו במלין דלעילא, עד דאכלו לחם עלאה, וכדין ידעו ואשתמודעו בההוא אתר.

ובעא קב"ה דינדעון ישראל יתיר בההוא אתר דאתחזי להאי ארץ, ולא יכילו, עד דטעמו לחם מההוא אתר, ומאן איהו שמים, דכתיב (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכדין ידעו ואסתכלו בההוא אתר, ועד דאכלו לחם מההוא אתר (ס"א ועד דלא אכלו לחם מאלין אתרי), לא ידעו מדי ולא אשתמודעו, אתא רבי יוסי ונשקיה, אמר ודאי על דא אתער לן קב"ה בהאי, ועל דא שירותא דישראל למנדע לחם הוה.

קמו ואזלו, עד דהוו אזלו חמו תרי דרמוסקין, חד דכר וחד נוקבא, א"ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא, וכל מה די בארעא הכי נמי בימא.

פתח רבי יוסי ואמר ״ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו וגו'״ -- ותצא לאה לקראתו, מנא ידעת, הא אמרו דגעא חמרא ולאה ידעת ונפקת ליה, וגרים ליה דנפק מנה יששכר, הה"ד (בראשית מט יד) יששכר חמור גרם, אל תקרי גרם, אלא גרם, דחמרא גרמא ליה, אמרת לאה, ודאי ידענא דאי ייעול יעקב במשכנא דרחל לית לי לאפקא ליה, אלא אוריך ליה הכא וייעול במשכני.

״כי שכור שכרתיך בדודאי בני״ -- מאי בדודאי בני, בגין דניחא ליה ליעקב על דא, דאלין מסייעין לאולדא, ויעקב הוה ידע דמלה לא קיימא בדודאים, אלא לעילא, פתח ואמר (תהלים קיג ט) מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה, א"ר חייא, רוחא דקודשא קאמר, מושיבי עקרת הבית דא רחל, אם הבנים שמחה דא לאה. מושיבי עקרת הבית דא עלמא תתאה, אם הבנים שמחה (הללויה), דא עלמא עלאה בגיני כך הללויה. א"ר יהודה, כל אלין שבטין תקונין דלתתא אינון, וכלהו כגוונא דלעילא.

תא חזי, כי שכור שכרתיך, לנסבא מניה גופא, ומאי איהו תורה, שכור שכרתיך, לך לגופך ממש, שכור