ספר הזוהר – חלק א, דף קכט ע״א

מראש אמנה, היינו דכתיב וישא עיניו וירא, אמר רבי יהודה, אם היא הנשמה, תינח אברהם כדקאמרן, אבל יצחק מהו, אמר רבי אבהו, הא חברייא אמרו דעכשיו אתקרי יצחק, על שום חדוותא סגיאה דבעלמא, אמר רבי אבהו, בתחלה נקראת הנשמה אברהם והגוף שרה, עכשיו נקראת הנשמה יצחק והגוף רבקה.

תנן במתניתין, אמר רבי שמעון, ארבעים שנה קודם קיום הגוף, ממתנת הנשמה לגוף בארץ ישראל, באיזה מקום, במקום המקדש. אמר רבי אבהו, תא חזי, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו, אוהב לאותו הגוף ומתנחם עמו, והוא עת לשחוק והחדוה בעולם. אמר רבי יהודה, הא כל פרשתא דא אתברר לן, אבל לא יכילנא למנדע מהו ״ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה״? ולשקולא דדעתא, כל פרשתא דא ליסתורי, כד אתא רב דימי אמר, האי פרשתא דא שמענא ולא אדכרנא, אמרו דעלאין תקיפין לא זמנוה לגלאה, ואנן מאי נימא, קם רבי יהודה ואמר, ממתיבתא דחברנא מארי מתניתא גליא, קמו ואזלו הוא ורבי ייסא ורבי חייא, אשכחוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, והוה מגלה רזין דתפילין, עאלו קמיה, ואמרו במאי אתעסק מר, אמר לון טעמא דתפילין אמינא, דהא זכאה הוא בר נש דמנח תפלין, וידע טעמא דידהו.

אמרו אי ניחא קמיה דמר לימא לן מלה, אמרו שמענא מאבוך, דקודשא בריך הוא ברחימו סגיאה דהוה ליה עם ישראל, אמר לון למעבד ליה בי משכנא, כגוונא דרתיכא עלאה דלעילא, וייתי דיוריה עמהון, הה"ד (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושמענא מאבוך, דהכא סתים טעמא דתפילין בהאי