ספר הזוהר – חלק א, דף קכו ע״א

ומתקיימא אריכות הימים, הה"ד ואברהם זקן בא בימים, נכנס באריכות הימים לעולם הבא.

רבי אבא סבא קם על רגלוי ואמר, מנוחה ושלום גרמין יהא לך רבי שמעון בן יוחאי, דחזרת עטרה ליושנה, דתנינן במתניתא קדמאה, דכיון שהנשמה היא בתשלומה באתר עילאה, (לזמנא בתראה עאלין) לא תבאת לגופא, אלא אתבריאן מנה נשמי אחרנין דנפקי מנה, ואיהי אשתארת בקיומא, עד דאתא רשב"י ודרש, ומה אם בעולם הזה שהוא הבל, והגוף שהוא טפה סרוחה, נכנסת בו אותה הנשמה, לעתיד לבא שיצרפו כלם, ויהיה הגוף מובחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו בכל התשלומין והעלויין שבה, אמר רבי אחא, אותה הנשמה (בו בכל התשלומין והעלויין שבה) ממש, ואותו הגוף ממש, עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בקיומן לעתיד לבא, אבל שניהם יהיו שלמים בתשלום הדעת, להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה.

״ואברהם זקן בא בימים וגומר״ -- רבי בו אמר רבי יוחנן, (באותם הימים) באותו העולם שהוא ימים, ולא בעולם הזה שהוא לילה, אמר רבי יעקב, באותם העולמות שהם ימים, באותם ההנאות והכסופין שהוא נוחל.

״ויהו"ה ברך את אברהם בכל״ -- באותו המשרה (נ"א, המעשר) שנתן לו הקדוש ברוך הוא משמו, שהיא אות ה"א שבו נברא העולם.

ותנא אמר רבי יוחנן, מטטרון שר הפנים, שהוא נער עבד מרבו האדון המושל עליו, ממונה על הנשמה בכל יום, להספיק לה מאותו האור שנצטוה, והוא עתיד למיסב חושבן פתקא בבתי קברי מן דומה, ולאחזאה ליה קמי מאריה, והוא זמין למעבד חמיר ההוא גרמא תחות ארעא, לתקנא לגופייא, ולקיימא לון בשלימותא דגופא בלא נשמתא, (בזמנא) דקודשא בריך הוא