ספר הזוהר – חלק א, דף ק ע״א

ואי עניינא לפטירת איניש מעלמא היא, נסתור כל פרשתא, או נוקים פרשתא בהאי או בהאי, מהו יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וגומר, ואקחה פת לחם וגומר, וימהר אברהם האהלה אל שרה וגומר, ואל הבקר רץ אברהם וגומר, ויקח חמאה וחלב וגומר, כד אתא רב דימי אמר, לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות, בטלו הקרבנות לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות, ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר, דאמר רבי יוחנן, כשפירש הקדוש ברוך הוא הקרבנות, אמר משה, רבונו של עולם תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו, אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כלומר זאת התורה בשביל עולה בשביל מנחה בשביל חטאת בשביל אשם.

אמר רבי כרוספדאי, האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקרבניא ותקרובתא ויכוון בהו, ברית כרותה הוא, דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה, דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו, ומאן יוכח, האי פרשתא יוכח, דכיון דאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מהו עליו, לעיין בדיניה, כיון