ספר הזוהר – חלק א, דף ק ע״ב

קדישא וגו', רזא דאין סוף יהו"ה אקרי.

כד אתחבר זהר תתאה אדנ"י בזהר עלאה יהו"ה אתעביד שמא סתים, דביה ידעי נביאי קשוט, ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאהדונה"י, חיזו טמירין (נ"א, חיוון טמירין), דכתיב (יחזקאל א ד) כעין החשמל מתוך האש:

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא, תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון, ואתוון בהו נטלין (מטלטלן), מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין, אלין תשע שליטין על אתוון.

אתוון מנייהו אתפשטו, אשתארו נקודין לאעלאה לון, לא נטלין בר כד אינון נפקין, אלין אינון ברזא דאין סוף, כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף, כמה דאינון נטלי לון, הכי נמי נטלי אלין סתימין, אתוון גליין ולא גליין, הני טמירין על מה דשריין.

אתוון תשע שמהן, גליפן בעשר, ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א, אהי"ה