ספר הזוהר – חלק א, דף קיא ע״א

אתחבר עמה בעז, להקים שם המת על נחלתו, ואתקם מנה כל הני מלכין, וכל עלויא דישראל, ולא ידע בשכבה, דכתיב ותשכב מרגלותיו עד הבקר, ובקומה, דכתיב ותקם בטרם יכיר איש את רעהו וגו', ובגין כך ובקומה נקוד וא"ו.

תא חזי ענותנותא דאברהם, דהא אפילו בקדמיתא כד בעא קב"ה למעבד דינא בסדום, לא בעא מניה רחמי על לוט, (דהא) לבתר דכתיב וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, לא תבע עליה דלוט, ולא אמר עליה לקב"ה כלום, אוף הכי קב"ה לא אמר ליה מידי, בגין דלא יחשב אברהם דקב"ה גרע מזכותיה כלום, ואי תימא דאברהם לא הוה חשיב ליה ללוט בלביה כלום, הא מסר נפשיה למיהך לאגחא קרבא בחמשה מלכין תקיפין, כמה דאת אמר (בראשית יד יד) וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו', וכתיב (שם טו) ויחלק עליהם לילה, וכתיב (שם טז) וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגו', אבל ברחימותא דרחים לקב"ה, וחמא עובדוי דלוט דלא כשרן כדקא יאות, לא בעא אברהם דבגיניה ישבוק קב"ה כלום מדיליה, ובגיני כך לא תבע עליה רחמי, לא בקדמיתא ולא בסופא:

״ויסע משם אברהם ארצה הנגב״ -- כל מטלנוי הוו לסטרא דדרומא