ספר הזוהר – חלק ג, דף רסג ע״א

״שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד״ -- פקודא דא ליחדא שמיה דקב"ה בכל יומא. דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא - הכי אתייחד שמיה לעילא. אשתכח קב"ה יחידאי עילא ותתא.

מאן דמייחד שמיה דקב"ה - ישוי לביה ורעותיה בההוא יחודא דקאמרן. ויחבר כל שייפוי בההוא יחודא בההוא רעותא, למהוי כלהו אחד. כמה דשוי כל שייפוי ברזא דחד - הכי לעילא מחבר כל שייפין עלאין בההוא יחודא למהוי כלהו חד.

בשעתא דאתי בר נש לייחדא שמא דקב"ה - כל חילי שמיא כלהו קיימין שורין שורין בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההוא יחודא למיקם ברזא דחד ביחודא חדא כלהו מתתקנן בתקוניהון כדקא יאות.

בהאי שעתא קיימא חד ממנא שמשא דקיימא תחות רמ"ח עלמין, וכלהו אקרון ״שייפין דגופא״. ודא אקרי הלני"ו. קיימא מחכה לההוא יחודא. ודא איהו "מלקט שושנים" כמה דאת אמר ״וללקוט שושנים״ (שיר ו ב) דאינון שייפין דגופא. * שייפין עלאין - לקיט לון שמא עלאה ברזא דיחודא דקא אתייחד ברזא דמ"ב שמהן, ולקיט כל אינון ״שושנים״ עלאין. * ושמשא דא לקיט כל אינון תתאין, די כלהו ממנן בכללא דע"ב שמהן. * ואתלקיטו כלהו בההוא יחודא. ואתעבידו כלהו - גופא חדא ברזא חדא. וההוא יחודא סלקא וקא מייחד כלא בתרין סטרין ביחודא חדא. * בההיא שעתא מתלקטין שייפין כלהו ומתחברן בחבורא חדא למהוי כלהו ברזא דחד - עילא ותתא, ברזא ד״יהו"ה אחד ושמו אחד״.

ועל דא מאריכין ב״אחד״ בתרי אתוון - למלקט 'שושנים' לאתייחדא ברזא ד״אחד״ ביחודא שלים. כיון דאתייחדן שייפין כלהו ברזא חדא דיחודא חדא - כדין אתקרי כלא ״קרבן שלים״. ועל רזא דא אעיל ליה קב"ה בגן עדן לאדם קדמאה כמה דכתיב ״לעבדה ולשמרה״ (בראשית ב טו). ותנינן דאלין אינון קרבנין תרין - רזא ד״יהו"ה אחד ושמו אחד״, דאינון קרבנין כתיב ״וללקוט שושנים״ - אלין שייפין דתרין סטרין דאינון חד.

שושנים -- רזא איהו. דכד מתחברן כל שייפין כחדא למהוי כלהו ביחודא חדא רזא דקרבן - כדין מתעטר קב"ה בעטרה ברישא ד״כתם פז״, למהוי ביקרוי מתעטרא. ורזא דא הוי דכתיב ״ששנים״ - רזא דכל אינון שייפין דעילא ותתא, ורזא דההוא פז עטורא דמתעטרא וסלקא מבינייהו. וכלא איהו ביה. בהני שושנים אית בה פקודין דאינון שייפין דתרין סטרין, רזא ד״יהו"ה אחד ושמו אחד״,