ספר הזוהר – חלק ג, דף רכד ע״ב

דכל קרבנין צריכין לקרב קמיה - איהו פליג לכל משריין מאכלין דקרבנין - לכל חד כדקא חזי ליה. לשכליים - מזוני דאורייתא ומשתייא דיינא ומיא דאורייתא. לטבעיים דאינון שדים דאינון כבני אדם יהיב לון אלין מאכלין טבעיים דנחית אשא דלהון למיכל לון כמה דאוקמוה רבנן ״אי זכו הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין, ואי לא - הוה נחית תמן כמין כלבא דאשא״. ואוף הכי כד מית בר נש - אי זכי נחית בדמות אריה לקבלא נפשיה, ואי לאו - בדמות כלב דאמר דוד עליה ״הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי״.

ובגין לשיזבא קב"ה גופיהון דישראל מנהון ונפשהון - מני לקרב קרבנין דבעירן וגופן באתרייהו לקיים ״אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים״. אבל קוב"ה לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דיליה (דאיהו ישראל). הדא הוא דכתיב ״זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה״. כגוונא דכלי חרס דאתמר בהון ״נשברו - נטהרו״.

כהנא - מוחא. לוי - לבא. גופא - ישראל. ואתמר בהון ״כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם״. ואי כבד בעי לקרבא לגבי דלבא חלבים דאינון מסאבין - איהו לא נטיל אלא שמנונו דחלב טהור. כגוונא דאית בגופא חלב טהור וחלב טמא, דם צליל בלא פסולת ודם עכור בפסולת, וערקין דלבא חיילין קדישין וערקין דכבד חיילין מסאבין. אוף הכי אינון משריין דיצר הרע ומשריין דיצר הטוב - אלין ממנן על ערקין דלבא ואלין ממנן על ערקין דכבדא. אוף הכי תרי אומי ישראל ואומין דעלמא עכו"ם.

אמר ליה רעיא מהימנא: שפיר קא אמרת בכלא! אבל אפילו ישראל לאו כלהו שוין! דאית בהון בני מלכות מסטרא דמלכות קדישא, כלילא מעשר ספיראן ומכל הוויין וכנויין, ואית מנהון עבדין מסטרא דעבד דאיהו ״עבדו זקן ביתו״, ואית מנהון כבעירן ואתמר בהון ״ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם״. ואינון דדמיין לענא קב"ה מני לקרבא בעירן באתרייהו לכפרא עלייהו. ואינון דדמיין למלאכין - קרבנין דלהון אינון עובדין טבין דממנן עלייהו מלאכים דמקריבין לקב"ה באתרייהו. ואינון דהוו בנין