ספר הזוהר – חלק ג, דף רנב ע״א

דא דכורא דהאי חיה בישא דאית ליה סטרא זעירא באחדותא דקדושה - ודאי איהו קנה דנעיץ בימא רבא, ובגין כך איהי שלטא על עלמא. ועל שולטנו דא כתיב ״קנה וסוף קמלו״ - ״קנה״ שולטנותא וראש לכל מלכוון.

תו ״קנה״ - דזמין קב"ה לתברא ליה כקנה דא. תא חזי, במצרים איהי שלטא, ומנה נפקו כמה שלטנין לזנייהו, וכלא ברזא דחמץ. כיון דתבר לה קב"ה - אפיק חמץ ואעיל מצה. במה? בחוטא זעירא מכלא - תבר ח' מחמץ ואתעביד מצה אינון אתוון. אלא דתבר ח' דהאי חיה דאקרי חמץ, ועל דא אקרי חית קנה - דנוח לאתברא כקנה דא. במה אתבר? בחוטא זעירא כנימא - תבר ח' ואתעבר מאיתנה והוה מצה. ועל דא כתיב ״גער חית קנה״ - גער בה קב"ה ואתבר ח' חמץ ואתעביד ה'. וזמין קב"ה לתברא ליה לההוא קנה. כגוונא דא יתבר רגליה דק' מקנה וישתאר הנה - ״הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו״ (ישעיהו מ י). מאי ״ופעולתו״? דא פעל דההיא ק' דיתבר לה. ואיהי פעולה לפניו. איהו יעבר רגליה ויהא הנה - ״ראשון לציון הנה הנם וגו'״ (ישעיהו מא כז).