ספר הזוהר – חלק ג, דף רלז ע״ב

״קחו מאתכם תרומה״. תא חזי, בקדמיתא כתיב ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ - כלא בכלל. כיון דאינון ערב רב עבדו דא ומיתו מנייהו אינון דמיתו בעא קודשא בריך הוא לאתפייסא בהדייהו דישראל. אמר לון אתחברו כולכו לסטר חד, הדא הוא דכתיב ״ויקהל משה את כל עדת בני ישראל״ - בלחודייהו. אמר לון: "בני בכון אנא בעי למשרי, עמכון תהא דיורא דילי". ועל דא ״קחו מאתכם תרומה״ - מאתכם ולא מאחרא - לא בעינא דתהא שתופא לאחרנין בהדי. ולא בהדייכו. ובגין כך כלהו אשתציאו. אוף הכא הא אינון מאינון גזעא בישא הוו - ״ויהיו המתים״ - ״המתים״ - ודאי מתים. ולא מישראל. ובגין כך מנה לון דכתיב ״שאו את ראש בני ישראל״ - ארימו רישייהו.

א"ר אלעזר, אבא כמה יאות הוא אי לא אשכחנא פלוגתא על דא.

אמר ליה ברי אימא.

אמר ליה: והא כתיב ״ויצמד ישראל לבעל פעור״, ותנינן דאתחברו ישראל בהדיה כצמידא דא דאתחבר בב"נ בקשוטוי הכי אתחברו ישראל בבעל פעור.

אמר ליה: אלעזר הכי הוא ״ויצמד ישראל לבעל פעור״, אלא אנא לא אמרית דאתדכו ישראל מההוא חובה, אלא דאתדכו ממותא דלא שריא עליהו מותא.

אמר ליה: והא כתיב (שם) ״קח את כל ראשי העם והוקע אותם״?!

אמר ליה: ״ראשי העם״ ודאי, ולא "ראשי בני ישראל". ומן ״העם״ אית לן למילף; כתיב הכא ״העם״ וכתיב התם ״וירא העם״, ״ויקהל העם״, ״ויפול מן העם״. אבל תא חזי ״ויצמד ישראל לבעל פעור״ - ולא פלחו ליה. אבל מן סיפיה דקרא אוכח דכתיב ״ויאכל העם וישתחוו״ ולא כתיב "ויאכל וישתחו ישראל", אלא ״העם״. כיון דכתיב ״ויצמד ישראל״ מאי ״ויאכל העם״? אלא ההוא זרעא בישא הוו חובה דישראל.