ספר הזוהר – חלק א, דף צז ע״א

רבי חייא פתח, (שיר ב יב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, הנצנים נראו בארץ, כד ברא קב"ה עלמא, יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה, וכלא הוה בארעא, ולא אפיקת איבין בעלמא עד דאתברי אדם, כיון דאתברי אדם כלא אתחזי (ד"א ל"ג למיפק) בעלמא, וארעא גליאת איבהא וחילהא דאתפקדו בה.

כגוונא דא שמים לא יהבו חילין לארעא עד דאתא אדם, הה"ד (בראשית ב ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יהו"ה אלהי"ם על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, אטמרו כל אינון תולדין ולא אתגלון, ושמיא אתעכבו דלא אמטירו על ארעא, בגין דאדם אין, דלא אשתכח ולא אתברי, וכלא אתעכב בגיניה, כיון דאתחזי אדם, מיד הנצנים נראו בארץ, וכל חילין דאתטמרו אתגליאו ואתיהיבו בה, עת הזמיר הגיע, דאתתקן תקונא דתושבחן לזמרא קמי קב"ה, מה דלא אשתכח עד לא אתברי אדם.

וקול התור נשמע בארצנו, דהא (ד"א ל"ג כל) מלה דקב"ה (ד"א ל"ג דעבד) דלא