ספר הזוהר – חלק ג, דף רכד ע״ב

ועל דא בקורבנא: יותרת הכבד - דא נחש, כבד - מיכלא דדכורא רזא דסמא"ל.

אמר רבי שמעון ודאי כך הוא ויאות הוא, וברירא דמלה ורזא וסתרן דקרבן הכי הוא. כבד נטיל בקדמיתא - הוא ויותרת דיליה, סמאל ובת זוגו. (ס"א ולבתר כל כו' דאינון חיילין) וכל אינון ערקין דכבדא - חיילין ומשריין דלהון. ונטילו דלהון דאכלין חלבין שמנינו דקרבנא. הדא הוא דכתיב ״ואת החלב אשר עליהם״.

וכדין קריב כלא לגבי לב. ולב לא נטיל מכלא אלא ודוי דאתעביד ביה, וסליק בההוא תננא, וצלותא דאתעביד עליה דקרבנא. לב קריב לגבי מוחא רעותא דיחודא דכהנא ביה, וחדוותא דליואי. מוחא - דא נהורא דאתיא ממוחא עלאה. מוחא קריב לגביה טמיר מכלא דלא אתידע כלל. וכלא אתקשר דא בדא. ומוחא קריב נחת רוח דכלא.

ערקין דכבדא - אלין אישים וכל אינון חייליהון. כבד - כמה דאתמר. יותרת - נקבה - נוקבא דיליה. אמאי יותרת? דלא אתחברת בדכורא אלא כד אשתארת לה שעתא, לבתר דעבדת נאופהא ושבקא ליה. תו יותרת נקבה - דכד בעיא לאתחברה בבר נש אתעבידת לגביה שיורין דלא אתחשבת כלל. לבתר איהי אתקרבת זעיר זעיר לגביה עד דאתעבידא ליה חבורא חדא.

ומאלין ערקין דכבדא מתפשטן אחרן זעירין לכמה זיינין. וכלא נטלין אמורין ופדרין. וכלהו כלילן בכבד.

לב דאיהו עקרא בקדושה - נטיל ומקריב למוחא כמה דאתמר. לב שריא על תרין כוליין, ואינון תרין כרובין יהבין עיטא. ואינון רחיקין קריבין ימינא ושמאלא. וכלהו נטלין ואכלין כל חד כדקא יאות, עד דאתקשר כלא כחדא.

״זבחי אלהים רוח נשברה״ - דא מתקריב ללב - ״רוח נשברה״ - ודוי וצלותא. דהא ודאי ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״.