ספר הזוהר – חלק ג, דף קעח ע״ב

״כל פטר רחם לכל בשר וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה״ (במדבר יח טו) - פקודא דא לפדות פטר חמור, לפדות לעלמא דאתי. ואי קודם דאזיל לההוא עלמא לא יפדה נפשיה ורוחיה ונשמתיה באורייתא - עתיד לאחזרא להאי עלמא כדבקדמיתא. ״ישוב לימי עלומיו״ (איוב לג כה). ולקבל נפשא ורוחא ונשמתא כתיב ״הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר״ (איוב לג כט). וישראל בגין דפדיון דלהון הוה בלא תורה (דאיהו כסף - כסופא דעלמא דאתי) - אהדרו תלת זמנין אחרנין בגלותא. ובפורקנא בתרייתא - דפורקנא דלהון יהא באורייתא - לא יהדרון לעולם בגלותא!

אתו רבנן ובריכו ליה. ואמרו: רעיא מהימנא! קודשא בריך הוא יפדה לך! וכל ישראל יפדון על ידך! ותתחדש עמהון, ואינון עמך!

פקודא בתר דא לדון בערכי בית. וברזא דחכמתא, בית דבר נש - דא אתתא. אי איהי אתתא דטוב ורע ובעי להמיר רעה בטובה - יפדה לה מההוא רע, ויהיב לה ערך דילה. אבל אתתא דאילנא דחיי - אתמר בה ״לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז״ (איוב כח יז), ואין לה ערך, כמה דאתמר ״אשת חיל עטרת בעלה״ (משלי יב ד), ואתמר ״אשת חיל מי ימצא וגו'״ (משלי לא י). ודא שכינתא. מאן דגמיל חסד עמה - לית ערך לאגרא דיליה. ומאן דחאב לגבה - לית ערך לענשא דיליה.

כמה שפחות אית לה דמשמשין לה, וכל חדא וחדא מנייהו אית לה ערך. וכל חד וחד צריך פדיון. אבל מאן דירית נשמתא או רוחא או נפשא משכינתא - לא צריך פדיון, דשכינתא עלה אתמר ״אני יי הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן״ (ישעיהו מב יא) - דפדיון דילה בקודשא בריך הוא תליא. דאמשכן לה ישראל בקשורא דתפילין, באות דשבת, באות דיומין טבין, באות דברית, ותורה, בכמה פקודין. דפדיון דילה תליא בקודשא בריך הוא. הדא הוא דכתיב ״ואעש למען שמי״ (יחזקאל כ ט). ובגינה - ״ואף גם זאת״ (ויקרא כו מד).

הכי כמה פקודין אינון דעבדין בני נשא על מנת לקבל פרס. וכמה חובין. ולכל פקודא אית ליה ערך בההוא עלמא. ועונשא למאן דאעבר עלייהו. אבל אלין דעבדין שלא על מנת לקבל פרס - לית ליה ערך ושיעור.

פקודא בתר דא לדון במחרים נכסיו לכהן - הדא הוא דכתיב ״כל חרם בישראל לך יהיה״ (במדבר יח יד). ורזא דא ״כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו ליי באדם ובבהמה״ (במדבר יח טו), רחם בהיפוך אתוון כחושבן