ספר הזוהר – חלק ג, דף קנב ע״ב

פקודא [ל'] למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו או דאסתאבו במסאבו אחרא.

אי רזא דפסח רזא דמהימנותא - דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדוה - איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא!?

אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן - לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין. וכל אינון תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח - יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי. כרוזא כריז "כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא - ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעיה!"

אימתי כרוזא כריז? בארבעה עשר לירחא תניינא. דהא מתמן עד שבעה יומין תרעין פתיחן. מכאן ולהלאה - ינעלון תרעי. ועל דא פסח שני. (עד כאן)

(״פקודא דא לספור ספירת העומר״ - )

פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו. ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותן כמשפטן. וטמאים להיות נדחים לפסח שני דאיהו פקודא תליתאה

תנאין ואמוראין!

אית בני נשא כחולין דטהרה מסטרא דמיכאל,

וכחולין דהקדש כגון בשר קדש ואינון מסטרא דגבריאל.

כהן ולוי.

ואית בני נשא דאינון כיומין טבין ואינון קדש קדשים.

שכינתא איהי פסח ראשון מימינא. פסח שני משמאלא. פסח ראשון מימינא - דתמן חכמה. פסח שני משמאלא - דתמן בינה. ובגין דבגבורה מתעברין כל אשין נוכראין דאינון כקש ותבן לגבי אש דגבורה - טמאים נדחים לפסח שני. וכל טומאת נדה ומצורע וזב וזבה ויולדת - באשא דגבורה איהו שורף. דנשמתא איהו מאנא דקודשא בריך הוא ואיהו לא שרי בה עד דאתלבנת באשא דגבורה דכתיב ״הלא כה דברי כאש נאם יהו"ה״ (ירמיהו כג כט). ובהאי אשא - אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא נמוח.

ובימינא דתמן תורה שבכתב דאיהי מים - ״וטהרה ממקור דמיה״ (ויקרא יב ז), ואתדכי בה מצורע וטמא מת וזב וטמא בכל מיני שרץ.