ספר הזוהר – חלק ג, דף מב ע״א

דגים וחגבים אינם טעונין שחיטה אלא אסיפתם היא המתרת אותם. הכי מארי מתיבתא אין צריכין שחיטה! אלא דאתמר בהון ״ויגוע ויאסף אל עמיו״ (בראשית מט לג). מה נוני ימא חיותן בימא - אף תלמידי חכמים מארי מתניתין - חיותייהו באורייתא! ואי אתפרשן מנה - מיד מתים.

תנינא דמתניתין דבה אתרבי כנוני ימא. ואי אינון דביבשתא יעלון למיא ולא ידעין לשטטא - אינון מייתין. אבל אדם דאינון מארי קבלה - אינון לעילא מכלהו! בהו אתמר ״וירדו בדגת הים ובעוף השמים״ (בראשית א כו). דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול, ״נחש בריח״ (ישעיה כז א) - לקבל ״והבריח התיכון בתוך הקרשים״ (שמות כו כח).

בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת ומקשין דא לדא - חד בלע לחבריה. והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה ומורה - חייב מיתה. ואי אינון שוין דא לדא ואית בהון מחלוקת וקושיא - אתמר בהון לבסוף ״את והב בסופה״ (במדבר כא יד), ואוקמוה ״אהבה בסופה״.

(ע"כ הרעיא מהימנא):

ברוך ה' לעולם אמן ואמן