ספר הזוהר – חלק ב, דף קפז ע״ב

דאתגלייא מגו חשוכא, ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא, רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אזלי רבי שמעון וחברייא אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא, אמר ליה, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא, אזלו, ורבי שמעון אזל לארחיה, אמר רבי אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה מניה ידענא דלא לאתחזאה:

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

״וידבר יהו"ה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'״. רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי. עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא! אוריכו להו עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר ודאי כתיב ״עיני יהו"ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם״ (תהלים לד טז). האי קרא קשיא וכו'....

(זה המאמר תמצאנו ויחר אפי בהם ואכלםPP, אתחבק בגופא דמלכא לקבל ״ואעשה אותך לגוי גדול״. וכד אתחבק בגופא - תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה דבמילי נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף. ובחכמתא עבד.

אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן! בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא! מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא! מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא! מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך!

תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא - אתמשיך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״ - מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו - הוו שמעין קלא מלעילא וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו - אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה.

כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא.

כיון דחטו בעגלא - אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב? ״וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו״.