ספר הזוהר – חלק ב, דף קעח ע״א

טבא, חיה בישא.

״ויאמר אלהי"ם נעשה אדם״ - "האדם" לא כתיב אלא ״אדם״ סתם - לאפקא אדם דלעילא, דאתעביד בשמא שלים, כד אשתלים דא, אשתלים דא, אשתלים דכר ונוקבא לאשלמא כלא, יהו"ה סטרא דדכר, אלהי"ם סטרא דנוקבא.

אתפשט דכורא, ואתתקן בתקונוי, כאמא, בפומיה דאמה, מלכין דאתבטלו הכא אתקיימו.

דינין דדכורא תקיפין ברישא, בסופא נייחין, דנוקבא באיפכא, וי"ה קונטירין דקיטורא, בעטפוי שקיעין, י' זעירא בגווהא אשתכח. אי אתבסמו דינין בעא עתיקא, אתא חויא על נוקבא, וקינא דזוהמא אתתקן בגווה, למעבד מדורא בישא, דכתיב ״ותהר ותלד את קין״ - קינא דמדורא דרוחין בישין, ועלעולין וקטפורין אתקין ביה. בהאי אדם בתרין בכלל ופרט אתכללו, בפרט וכלל, שוקין ודרועין, ימינא ושמאלא, דא אתפלג בסטרוי.

אתתקן דכר ונוקבא יה"ו, י' דכר, ה' נוקבא, ו', כתיב ״זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם״. דיוקנא ופרצופא דאדם, יתיב על כרסייא, וכתיב ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה״ (יחזקאל א כו):

עתיקא טמיר וסתים, זעירא דאנפין אתגלייא ולא אתגלייא, דאתגלייא באתוון כתיב, דאתכסייא סתים באתוון, דלא מתיישבן באתרוי, בגין דאיהו לא אתיישבו ביה עלאין ותתאין.

״ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו'״. היינו דכתיב ״אדם ובהמה תושיע יהו"ה״ (תהלים לו ז), חד בכללא דאחרא משתכחא, בהמה בכללא דאדם, ״אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, מן הבהמה״ (ויקרא א ב), משום דאתכלל בכללא דאדם.

כד נחת אדם דלתתא