דלג לתוכן הראשי
כוונות

ספר הזוהר – חלק ב, דף קמו ע״א

סתרי תורה

סתרי תורה: ״ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'״, רזא דרזין לידעי חכמתא, כד אסתלק ברעותא דסתרא דכל סתרין, למעבד יקרא ליקריה, אנשיב רוחא מנקודה עלאה, דנגיד מלעילא לתתא, ושוי תקוניה לאתישבא בהאי עלמא. אמאי, בגין דאי לא יהא עקרא ושרשא בהאי עלמא, לא יהא מאנא לארקא בהאי עלמא כלל, ואי לא יריק להאי עלמא, מיד אתאביד ולא יכיל לקיימא אפילו רגעא חדא, אבל בגין דתקוניה איהו מהאי עלמא, אתמלי מסטרא חדא לארקא להאי עלמא, ומסטרא אחרא לארקא למלאכי עלאי, וכלא אתזנו מניה כחדא, שלימו דתקונא דהאי רוחא, רוחיהון דצדיקיא בהאי עלמא. רוחא דא אשתלים בזמנא דחנוך וירד ומהללאל הוו בעלמא, וכד אסגיאו חייבי עלמא, אעדו ההוא שלימו מניה, לבתר דאתאבידו, אתא נח ואשלים ליה, אתו דור הפלגה אעדו ההוא שלימו מניה, אתא אברהם ואשלים ליה, אתו אנשי סדום ואעדו ליה, אתא יצחק ואשלים ליה, אתו פלשתים וחייבי דרא ואעדו ליה מניה, אתא יעקב ובנוי ערסא שלימא ואשלימו ליה. נפקו מארעא קדישא ונחתו למצרים, ובגינייהו אתעכבת תמן, ובגין דאהדרי תמן ישראל לעובדין דמצראי, אתכפיא, ואתעדי ההוא שלימו. עד דנפקו ממצרים ואתו למעבד משכנא, אמר קודשא בריך הוא, רעותי לדיירא בינייכו, אבל לא יכילנא עד דתתקנון ההוא רוחא דילי, דישרי בגווייכו, הדא הוא דכתיב ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, ודא איהו רזא דכתיב ״ויקחו לי תרומה״.

אמר משה לקודשא בריך הוא, מאן יכיל למיסב לה ולמעבד לה, אמר ליה, משה, לא כמה דאת חשיב, אלא ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'״ - מההוא רעותא ורוחא דלהון, תסבון לה ותשלמון לה. כד אתא שלמה, אתקין לההוא רוחא בשלימו דלעילא, דהא מן יומא דאשתלים לתתא ביומוי דמשה, לא אעדיאו ההוא שלימו מניה, (עד דאתא שלמה) כיון דאתא שלמה, אשתדל לאשלמא ליה לעילא, ושארי לאתקנא חיזו דעלמא עלאה, לאתתקנא מההוא חיזו עלמא תתאה, ודא איהו ״אשר לשלמה״. [עד כאן סתרי תורה].

״ווי העמודים וחשקיהם כסף״. רבי יצחק אמר ״ווי העמודים״ - הא אמינא כל אינון דמתאחדן, מקטרי קיימין עלאין, אקרון ווי העמודים, וכל אינון דלתתא תליין מאינון ווים.

מאן ווים? שיתא בגו שיתא, ומתאחדן ומתשקיין מחוטא דשדרה דקאים עלייהו. ובספרא דצניעותא תאנא, ווים לעילא ווים לתתא, וכלהו במתקלא חד סלקין.

מאן צניעותא דספרא? אמר רבי שמעון, חמשה פרקין אנון, דכלילן בהיכל רב, ומליין כל ארעא.

אמר רבי יהודה, אי כלילן הני, מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון, הכי הוא למאן דעאל ונפק, ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי.

מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע בדיורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו, יומא חד עאל למתא, אקריבו ליה נהמא טבא, אמר ההוא בר נש דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין, אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עיקרא דכל אלין דאיהו חטה, ובגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע, ואתאבידו מניה, כך מאן דנקיט כללא, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא:

תאנא, ספרא דצניעותא, ספרא דשקיל במתקלא.

תנא, דעד לא הוה מתקלא, לא הוה משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת.

עד דרישא דכסופא דכל כסופין, לבושי דיקר אתקין ואחסין.

האי מתקלא תלי באתר דלא הוה, אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו.

מתקלא קאים בגופיה, לא אתאחד, ולא אתחזי, ביה סליקו, וביה סלקין דלא הוו והוו ויהויין.

סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן, * (א) בחד גולגלתא, * (ב) מלייא טלא דבדולחא, * (ג) קרומא דאוירא אזדכך וסתים, * (ד) אינון עמר נקי תליין בשקולא, * (ה) רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי, * (ו) אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא, אשגחותא דתתא, באשגחותא דנהירו דעלאה (דביה), * (ז) תרין נוקבין דפרדשקא, ואתער רוחא לכלא.

״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״ -- שיתא; בראשית, ברא שית עלייהו, כולהו לתתא, ותליין משבעה דגולגלתא עד יקירו דיקירותא.

״והארץ״ תניינא לאו בחושבן, והא אתמר, ומההיא דאתלטייא נפקא, דכתיב ״מן האדמה אשר אררה יהו"ה״, ״היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים״, תליסר, תליין בתליסר יקירו דיקירותא.

שיתא אלפי שנין, תליין בשיתא קדמאי, שביעאה עלייהו, דאתתקף בלחודוי.

ויתחריב כלא בתריסר שעתי, דכתיב ״היתה תהו ובהו וגומר״, תליסר יקים לון ברחמי, ומתחדשן בקדמיתא, וקמו (ס"י קמו) כל אינון שיתא, בגין דכתיב ״ברא״, ולבתר כתיב ״היתה״, דהא הות ודאי, ולבסוף ״תהו ובהו וחשך״. ״ונשגב יהו"ה לבדו ביום ההוא״ (ישעיה ב יא).

גלופי דגליפין, כחיזו דחויא, אריך, ומתפשט לכאן ולכאן, זנבא ברישא, רישא (אחורא) אחיד אכתפין, אעבר וזעים, נטיר וגניז חד לאלף יומין זעירין, אתגלייא (נ"א אתמלייא) קולטרא בקטרוי, סנפירא בעדבוי, אתבר רישיה במיין דימא רבא, דכתיב ״שברת ראשי תנינים על המים״ (תהלים עד יג), תרין הוו, חד אתחזרו, ״תנינם״ כתיב חסר, ״ראשי״ - כמה דאת אמר ״ודמות על ראשי החיה רקיע״ (יחזקאל א כב).

״ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור״. היינו דכתיב ״כי הוא אמר ויהי״ (תהלים לג ט) - הוא בלחודוי.

לבתר אתחזרו חד, יהו"י, יה"ו, וי' ו', בתראה שכינתא לתתא, כמה דה' שכינתא, אשתכח, ובחד מתקלא אתקלו.

״והחיות רצוא ושוב״ דכתיב ״וירא אלהים את האור כי טוב״, ״אמרו צדיק כי טוב״ (ישעיה ג י), האי במתקליה סלקא, קדמאה בלחודוי.

וכלא לחד אתחזר, אחתא, ומודעתא, כלילן דא בדא, ביו"ד ה"א, כתרין רחימין דמתחבקן.

שיתא נפקין מענפא דשרשא דגופא, לישן ממלל רברבן, לישן דא סתים בין יו"ד וה"א.

דכתיב ״זה יאמר ליהו"ה אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו ליהו"ה, ובשם ישראל יכנה״ יכנה ממש. ״זה יאמר ליהו"ה אני״ אחתא, וכלא אתמר ביה"ו, כלא כלילן בלישן, סתים לאימא, דהא אתפתחת ליה, דנפיק מינה.

אבא יתיב ברישא, אימא באמצעיתא, ומתכסייא מכאן ומכאן, ווי למאן דגלי ערייתהון.

״ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים״. שליט דכר בנוקבא, (ס"י שלימו דכר ונוקבא), דכתיב ״וצדיק יסוד עולם״ (משלי י כה), נהיר יו"ד בתרין, ונהיר ומעבר לנוקבא.

אתייחד יו"ד בלחודוי, (ובתר כן) סליק בדרגוי לעילא לעילא, אתחשכא נוקבא, ואתנהירת אימא, ומתפתחא

מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.

האם התשובה עזרה לך?