צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 49

שם הב"ע בבא מלחם גדול ויש להקשות בשלמא לפירוש התוס' דליקט מכולן היינו מכל מיני לחמים משכחת בבא מלחם גדול אבל לפירוש רש"י שמכולן היינו כל המנחות היכי משכחת לה שבא מלחם גדול הא המנחות אין בהם מה שלא פיתת לפתיתן ולא נשתייר לחם גדול ואלמלא שרש"י מדויל ידי' משתלים הייתי מפרש שלא הדר בי' ממאי דמוקי בשערסן אלא כלפי מה שהקשה לו שאכלו מבעי' משני לי' שאחר שערסן פירר מהם פתיתין קטנים ונשאר ממה שעירס עוד חלק גדול אבל רש"י עצמו פירש בד"ה הב"ע ובשלא ערסן וכו' וא"כ הדק"ל ונלע"ד דעתה לא מוקי לה כר"י אלא כרבנן דכולן פותיתין כזיתים אלא דהא ודאי הא דבעינן פתיתין כזיתים היינו קודם קמיצה אבל אחר קמיצה והוקטר הקומץ וזכו הכהנים בשירי המנחה היו הכהנים רשאים לפותתן שוב כל פתית של זית לכמה פתיתים קטנים כרצונם ופתית שהוא כזית מקרי לחם גדול וכשנשאר בהם פתיתים כזיתים אז אפילו ליקט משאר הפתיתים שפיתת לקטנים אם ליקט וצירף מהם כזית מברך המוציא כיון שנשאר בהם פתיתים שהם כזית וזה מקרי בא מלחם גדול ולפי זה גם דברי רב יוסף שאמר הא חביצא דאית בי' פירורין כזית אין הכוונה שבאותו פירור שהוא מברך עליו יהי' כזית אבל הכוונה שיש בהם פירורין כזית אז מברך אפילו על הקטנים המוציא דלית בי' פירורין כזית היינו שבכל החביצא אין שום אחד שיהי' בו כזית מברך במ"מ. אלא דלפי זה קשה איך הביא רב יוסף ראי' ממנחות ותני עלה וכולן פתיתן כזית דלמא שאני התם שעל אותו שיש בו כזית מברך שהרי כולן פותתן כזיתים ומנ"ל דאם יש אחד שיש בו כזית שמועיל לכל הפירורין ולכן נלע"ד דהך הב"ע שבא מלחם גדול לאו מסקנא דרב יוסף הוא ולא כמו שפירש רש"י במנחות דף ע"ה ע"ב שגרם אמר לו רב יוסף וכו' ע"ש אבל לענ"ד נראה דהש"ס הוא דאמר הכי ורב יוסף דאמר חביצא דאית בי' פירורין כזית כוונתו שבאותו פירור שמברך עליו המוציא בעינן שיהי' בו כזית ואביי בא לחלוק עליו ולדחות ראיתו לגמרי דאי ממנחות אתה בא למילף א"כ אפילו אין בהם כזית וכו' וזהו ודאי אי אפשר שהרי שנינו לעיל בזמן שאין הפרוסות קיימות וכו' אלא על כרחך מנחות שאני שלא נתבשלו אלא נטגנו וטיגון אינו דומה לבישול וא"כ אפי' על יש בהם כזית אין לך ראי' לברך עליהם המוציא ובא הש"ס לדחות דברי אביי ולעולם טיגון דומה לבישול ומה דקשיא לך א"כ אפילו פחות מכזית וזה אי אפשר שהרי שנינו בזמן שאין הפרוסות קיימות וכו' הב"ע הך דליקט מכולן בבא מלחם גדול וכמו"ש שנשארו בהם גם פתותין כזית ולכך מברך אפילו על הקטנים והך ברייתא דאין הפרוסות קיימות מיירי שאין שום פרוסה קיימת שיהי' בה כזית ובא הש"ס לקיים דברי רב יוסף במקצת ולדחותם במקצת דמה שהוא מדמה טיגון לבישול דבריו קיימים אבל מה דבעי באותו שמברך עליו כזית נדחו דבריו:

שם מאי הוה עלה ולכאורה קשה דלפי פירוש רש"י שרב יוסף הוא שהשיב הב"ע בבא מלחם גדול א"כ שני רב יוסף לאביי כל קושיותיו ואביי קיבל התשובות ונשארו דברי ר"י בלי שום קושיא ובלי שום חולק ומהי תיתי לדחות דבריו ומה עלה על דעת רבנן דבני ישיבה לשאול מאי הוה עלה ועוד דעל שאלת מאי הוה עלה הביא הש"ס דברי רב ששת לפשוט מזה שאלת מאי הוה עלה והדבר תמוה דמאי אולמא דברי ר"ש לדחות דברי רב יוסף ודלמא הלכה כרב יוסף ולא כר"ש ואי משום דרבא דהוא בתרא וקאמר על דברי ר"ש והוא דאיכא עליו תוריתא דנהמא א"כ הוה לי' למימר ואמר רבא כיון דגם דברי רבא הם שייכים לתשובת שאלת מאי הוה עלה אבל השתא דקאמר אמר רבא א"כ דברי רבא הם ענין בפ"ע אמנם לפי מ"ש לעיל שלא כדברי רש"י ולאו רב יוסף קאמר בבא מלחם גדול ודברי רב יוסף ודאי נדחים אלא דמה דרצה אביי לחדש חילוק בין טיגון לבישול דחה התלמוד דלעולם טיגון הוא כבישול וברייתא דליקט מכולם מיירי בבא מלחם גדול ועל זה שאל מאי הוה עלה אם טיגון דינו כבישול או לא ועל זה מייתי אמר רב ששת וכו' אע"ג דלית בי' כזית וכו' ואין לנו להפך סברות האמוראים מהיפך אל ההיפך לגמרי דרב יוסף אפילו על פירורין כזית אמר מנא אמינא לה והוצרך להביא ראי' ממנחות שמברך עליהם המוציא מכלל דמצד הסברה החיצונה אפילו על כזית לא היינו יכולים להחליט שיברך המוציא והוצרך להביא ראי' כנ"ל ורב ששת יאמר מסברה בלי שום ראי' שאפילו לית בהם כזית יברך המוציא אלא ודאי דגם ר"ש לא מסברה אמרה אלא מצד ברייתא דליקט מכולם וכו' וא"כ על כרחך סובר דטיגון הוא כמבושל דאל"כ איך מביא ראי' מטיגון לבישול וגם אין לומר דאפילו לא בא מלחם גדול ומוקי הך ברייתא כר' ישמעאל ואפ"ה מברך המוציא דא"כ אפילו אין בהם ת"ד ופחות מזית נמי יברך המוציא דהרי כיון שמחזירין לסולתן לא נשאר תוריתא דנהמא וזה אי אפשר דהרי שנינו בזמן שאין הפרוסות קיימות מברך במ"מ אלא ודאי דלא מוקי כר' ישמעאל אלא כרבנן וא"כ די שנימא דמיירי שבא מלחם גדול דהיינו שנשארו גם קצת פתיתין בכזית שזה מקרי לחם גדול ועל כרחך דגם ר"ש מיירי בבא מלחם גדול:

שם אמר רבא והוא דאיכא עלי' ת"ד והקשה רבינו יונה לפירש רש"י דחביצא היינו בישול א"כ מאי קמ"ל רבא דהרי ר"ש על כרחך מוקי ברייתא שאין פרוסות קיימות הינו עכ"פ בשאין בהם ת"ד וא"כ על כרחך מודה ר"ש באין בהם ת"ד שאינו מברך המוציא וא"כ מאי קמ"ל רבא וחשבתי למפשט דאי מברייתא הוה אמינא דוקא באין בהם כזית הוא דבעינן ת"ד וכולה ברייתא באין בהם ת"ד מיירי ואפ"ה בפרוסות קיימות דהיינו שיש בהם כזית מברך המוציא דבכזית לא בעינן ת"ד קמ"ל רבא והוא דאיכא ת"ד ורצונו בזה דר"ש קאמר האי חביצא אע"ג דלית בי' פירורין כזית וכו' וא"כ כ"ש ביש בהם כזית וקאמר רבא והוא דאיכא עלה ת"ד ואפילו ביש בהם כזית בעינן ת"ד ואין חילוק כלל בין יש בהם כזית ובין אין בהם והא דקתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות אין הפירוש שכזית כקרא פרוסות קיימות אלא כל זמן שיש בהם ת"ד קורהו בברייתא פרוסות קיימות וכשאין בהם ת"ד קורהו הברייתא אין פרוסות קיימות וכן פירוש בחידושי הרשב"א. ובזה נלע"ד ליישב דברי התוס' בד"ה אמר רבא וכו' והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית וכו' ולכאורה מאי קשיא להו רבא באין בהם כזית בעי ת"ד דהרי על דברי ר"ש קאי דמיירי בלית בהו כזית אבל בכזית מודה ובא דאע"פ שאין בו ת"ד מברך המוציא וא"כ שפיר קאמר הירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית ולפי מ"ש ניחא דהתוס' הוכיחו דעל כרחך רבא גם בכזית בעי ת"ד דאל"כ קשה קושיית רבינו יונה וכנ"ל כן חשבתי בתחלת הרעיון אבל אחר העיון הא ליתא דא"כ עקר חדושי של רבא היא בפרוסות שיש בהן כזית א"כ למה קבע רבא דבריו על דברי ר"ש שעקר דברי ר"ש הם באין בהם כזית הי' לו לקבוע דבריו על ראשית דברי רב יוסף דאמר האי חביצא דאי' בי' פירורין כזית הי' לרבא לומר והוא שיש בו ת ד ולכן אני אומר דודאי רבא על דברי ר"ש קאי דמיירי באין בהם כזית ואמנם חידש יותר מהברייתא דאי מברייתא הוה מוקמינן מה דתני אין הפרוסות קיימות היינו שאין שום פרוסה קיימת דהיינו שיהי' בה כזית הוא דאין מברכין המוציא כשאין בהם ת"ד הא יש בהם פרוסות קיימות אז מברך המוציא אפילו על אותן שאין בהם כזית אפילו אין בו ת"ד קמ"ל רבא דאפילו יש בהם פתיתן כזית אפ"ה על אותן שאין בהם כזית אינו מברך המוציא אלא א"כ יש עליו ת"ד ושפיר קאי על דברי ר"ש דמיירי ג"כ שאין בפתיתן שמברך עליהם כזית אבל עכ"פ כשאר בחביצא ההיא כמה פירורין שיש בהם כזית כפי מה שפרשתי לעיל דברי ר"ש ויותר מזה נלע"ד דלפי פירושינו לעיל בלא"ה לא קשיא קושיית רבינו יונה דברי תא דלעיל מיירי אפילו יש בהם ת"ד אפ"ה אם אין פרוסות קיימות מברך רק במ"מ משום דמיירי באין שום פרוסה קיימת ובזה לא מהני ת"ד ור"ש מיירי ביש בהם פירורין כזית ואז אפילו לאותן שאין בהם כזית מהני ת"ד שיברך עליו המוציא אבל אם יש באותו פירור גופי' שמברך עליו המוציא אפילו אין בו ת"ד כיון שיש בו בעצמו כזית מהני כמו שהוכחתי מדלא קבע רבא דבריו על דברי רב יוסף ושלש חלוקים יש בדבר שאם יש בפירור הזה עצתו כזית בכל ענין מברך על אותו הפירור המוציא אפילו אין בו ת"ד וזהו חלוקה ראשונה ואם אין בפירור הזה כזית אבל יש באותו חביצא בם פירורין שיש בהם כזית יש חילוק בין יש בו ת"ד או אם אין בו וזהו חלוקה שכי' ואם לא כשאר בכל החביצא שום פירור שיש בו כזית לא מהני ת"ד ובכל ענין אינו מברך רק במ"מ וזהו חלוקה שלישית ובזה נוכל למעבד שלמא בין האמוראים שלא יהי' שום מחלוקת בין רב יוסף לרב ששת וכדמשמע כאן שהגרסא אמר רב ששת ואם הי' בא לחלוק הי' ראוי לומר רב ששת אמר והא ודאי שרב ששת לא בא להשיב על שאלת מאי הוה עלה שזהו שאלת בני ישיבה שהיו אחר אביי ובמנחות באמת הגרסא רב ששת אמר אבל יותר יש לסמוך על הגרסא כאן שהיא עקר מקור הדין במקומה במס' ברכות ונראה כאשר נדקדק בדברי רב יוסף שאמר דבר והיפוכו שאם יש בהם כזית מברך המוציא וג' ברכות ואם אין בהם כזית וכו' ולמה כל האריכות הזה שממילא ידעינן שאם אין בהם כזית אינו מברך המוציא ואי לאשמועינן שעכ"פ מברך בורא מ"מ ומעין שלש ג"כ הוא מימרא שאינה צריכא דאטו גרע מתבשיל של חמשת המינין ואף שכתבתי בתחלת הסוגיא דשנו ברכה לאחריו משום רבותא דאין בו כזית שלא זו שאינו מברך לפניו המוציא אלא אפילו לאחריו אינו מברך בהמ"ז וא"כ אי לאו שאמרו רב יוסף בפירוש רק מדיוקא לא הוה דייקינן אלא שאינו מברך המוציא אבל אכתי הוה אמינא שלאחריו יברך ג' ברכות אומר אני שגם זה הוה שמעינן מדיוקא דהרי הוה קשיא לן כיון דאמר רב יוסף שמברך לפניו המוציא למה לו לומר שמברך לאחריו שלש ברכות דפשיטא שאם הוא לחם שמברך ג' ברכות אלא ודאי לדיוקא שאפילו לאחריו בעינן כזית וא"כ סוף דברי רב יוסף הוא ללא צורך ולכן נלע"ד דרב יוסף הכי קאמר חביצא דאית בי' וכו' מברך עליו דהיינו על זה שיש בו בעצמו כזית וכו' תמיד המוציא וג' ברכות בין יש בו ת"ד ובין אין בו דלית בי' וכו' היינו שאין בכל החביצא כזית מברך במ"מ ג"כ בכל ענין בין יש בו ת"ד ובין אין בו לעולם אינו מברך המוציא וג' ברכות ושני הכללים דרב יוסף הם כללים גמורים ואין חילוק בין יש בו ת"ד ובין אין בו ויש עוד דרך ממוצע דהיינו שיש בתוך החביצא פירורין כזית אלא שהוא מברך על הקטנים בזה יש חילוק בין יש בו ת"ד או לא ונמצא דברי רב יוסף ודברי רב ששת עם מימרא דרבא הכל נכונים לדינא ואין כאן מחלוקת כלל:

וע"פי זה נתבררו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שנלאו כל נושאי כליו בפירוש דבריו וזה לשון רבינו הגדול בפ"ג מהל' ברכות הלכה ח' הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עלי' בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עלי' בתחלה בורא מ"מ עכ"ל רבינו והנה דבריו סותרים זה את זה ועיין בכ"מ ובכל הדוחקים שנדחקו לחלק חילוקים אכתי אין זכר לחילוקים ההם בגמלא ואין דרך רבינו הגדול להיות בודה דברים מלבו אם לא במקום שאומר יראה לי ולפי ההוצעת שהוצעתי בפירוש הגמרא יתבארו דברי רבינו הפת שפתת וכו' אם יש בפתיתין כזית (רצונו בזה שבאלו עצמן שהוא מברך עליהם יש כזית ובזה לא בעינן שיהי' ניכר שהן פת) ומה שכתב או שניכר בהן פת רצונו באמרו או היינו שאין בפתיתין עצמן שהוא מברך עליהן כזית אבל אכתי נשאר בתוכם קצת פתיתין שיש בהם כזית ולכן מהני מה שניכר שהן פת ומברך המוציא. ואם אין בהם כזית (רצונו שאין בכל הפתיתין שום אחד שיהי' בו כזית ואז לא מהני בהו הכרת צורתן שהן פת) או שעברה צורת הפת בבישול (רצונו באמרו או היינו שיש בתוכם פתיתן שהם כזית אבל אלו שהוא מברך עליהן אין בהם כזית לכן אם עברה צורת הפת מברך בורא מ"מ) ומעתה ביאר רבינו כל כל השלשה חילוקים שבגמרא על דרך שבארנו:

תוס' ד"ה הי עומד וכו' ונראה דבכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכו' וכיון שיש להם זמן קבוע וכו' ולענ"ד ראי' לפירוש התוס' מדתני הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים ולאיזה צורך תני בירושלים ופשיטא דהקרבת המנחה הוא בירושלים ולפירוש התוס' ניחא דאתי לאפוקי במה בשעת היתר הבמות ולבמת יחיד לא שייך משמורת ומי שרצה אפילו זר הי' מקריב ואין שם זמן קבוע ואין שם ברכת שהחיינו להכי קתני בירושלים ששם כ"ד משמורות קבועות ואפשר עוד דאתי לאפוקי אפילו משכן שילה לפי שמשה רבינו חילק הכהנים לשמנה משמורת וכן הי' עד שבאו שמואל ודוד וחלקום לכ"ד משמורת כמבואר במס' תענית כ"ז ע"א ואז היו המשמורות מתחדשים ששה פעמים בשנה ולכן אין שם ברכת שהחיינו ועיין מג"א סי' רכ"ה ס"ק י"ג וליישב לפירוש רש"י הא דנקט בירושלים היינו משום דרש"י פירוש שישראל המביא מברך שהחיינו ושלא תאמר שתכף כשהפריש הסולת למנחה יברך שהחיינו לכך תני בירושלים שמיירי בעת שמסרו לכהן והטעם לפי שקודם שמסרו לכהן כיון שאין על הסולת רק קדושת פה שמא ישאל על הקדשו איך יברך שהחיינו שמא ימלך וישאל על נדרו אבל אחר שמסר ביד הכהן שוב אין לו היתר בשאלה והכהן זכה בשביל ההקדש ואז מברך שהחיינו:

ד"ה לחם העשוי לכותח וכו' ורבינו יחיאל ז"ל הי' מסופק אם וירמשייש חייבים בחלה משום עושה עיסתו בבצק כדי לחלקה פטורה מן החלה דלית בהו שיעורא ה"נ וירמשייש פעמים מחלקים שאין משימין שיעור חלה בקדירה אחת וכו' והנה דברים הללו שהעושה בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה הוא מימרא דר' יוחנן בירושלמי וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' בכורים הלכה י"ט וכן פסק בש"ע י"ד סי' שכ"ו סעיף ב' והנה דבר זה הוא מתמי' על מנהגינו בכל תפוצת ישראל שעושים חלות לשבת וכל אשה מברכת בביתה על הפרשת חלה והרי הם מחלקים העיסה לשלשה או לארבעה חלות כדי להיות לחם משנה בכל סעודה ובשום חלה בפני עצמה ליכא שיעור חלה ונתעוררו האחרונים בזה הלבוש בי"ד שם וכן הש"ך שם בס"ק ה' כתבו דלחלקה בבצק היינו לאנשים הרבה ע"ש ולפי"ז הנשים שפיר עבדי שהם אינם נותנים מאומה מהעיסה לאחרים ואמנם דברי רבינו יחיאל כאן בתוס' אינם מורים כן ולכן כתב המע"מ בהל' חלה בלחם חמודות סי' ך' כתב שזהו ספיקו של רבינו יחיאל אם סברת הלבוש נכונה ובמע"מ שם כתב דאפילו נימא דגם אם עושה לחלק לעצמה ג"כ פטורה היינו אם מחלק כדי שלא לאפותו בפעם אחת אלא אחת היום והאחרת ליומא אוחרא או מסעודה לסעודה כגון שחרית וערבית אבל אם מחלקת כדי לאפות הכל מיד אע"פי שאין בכל חלק כשעור לא נפשר כלל דאל"כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחד שעור חלה הוא דחייב אלא א"כ שנאמר דהתנור מצרף ובזה יש מחלוקת לקמן וכו' והאריך ומסיק שהנכון כמו שכתב דדוקא אם דעתו שלק לאפות כשיעור בפעם א' וכו' וגם דבריו לדעתי אי אפשר להחליטם שדברי רבינו יחיאל ג"כ אינם סובלים חילוק זה שלפי דבריו כך הי' לרבינו יחיאל לומר שוירמשייש פעמי' אינם מבשלים הכל בפעם א' כי לדברי המע"מ העקר הוא אם נאפים בפעם אחד וכבר נתעורר בזה הגאון בעל תפארת למשה בסי' שכ"ו ונשאר בצ"ע ונלע"ד ללמד זכות על המנהג דהרי הראב"ד שם בפ"י מהל' בכורים חולק על עקר דינו של ר' יוחנן ופסק כרשב"ל ואפילו עושה כדי לחלק חייב בחלה ואף שאנן פוסקי' כהרמב"ם מ"מ הרי בזה אם התנור מצרף ג"כ איכא פלוגתא דרבוותא והרא"ש פסק דהתנור מצרף כמו"ש הלחם חמודות ס' ל"ז והרשב"א ג"כ מספקא לי' ועיין בכ"מ פ"ו מהל' בכורים הלכה ט"ז וא"כ איכא ס"ס לחיוב שמא קיי"ל כראב"ד וא"תל כרמב"ם שמא התנור מצרף ושפיר מברך על הפרשת חלה ועוד אני אומר מה שמנהג הנשים שהביא הטורי זהב בי"ד סוף סי' קע"ח להניח החלות אחר שהוציאם מהתנור על השלחן והט"ז כתב שהוא לכבוד שבת ואני אומר שהטעם כדי שיצטרפו ע"י השלחן דהיינו צירוף סל ואף שקי"ל שאם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אין מצטרפין וכן פסק הש"ע בסי' שכ"ה היינו משום שהוא בעיא דלא איפשטא במס' פסחים דף מ"ח ע"ב ועכ"פ ספק הוא ובצירוף ספיקות הנ"ל הוא כודאי לענין ברכה ואף שהם מברכין תכף בעודה עיסה היינו שזה לא מקרי כלל דעתו לחלק דזה מיירי שיחלקם ואין דעתו לצרפם עוד אבל היכי שדעתו לצרפם לא מקרי גם עתה דעתו לחלק והם תכף חייבים בחלה כן נלע"ד ללמד זכות על מנהג ישראל ועוד נלע"ד לקיים דברי הלבוש והש"ך דר' יוחנן בירושלמי מיירי דוקא בעושה עיסה לחלקה בבצק לאנשים הרבה ואעפ"כ יבואו דברי רבינו יחיאל על נכון כי אומר אני שההפרש בין מחלק לאנשים הרבה למחלק לעצמו כי החילוק לאנשים הרבה הוא כריתות ששוב לא יבואו לצרף משא"כ המחלק עיסתו לעצמו כיון שאפשר שיבואו גם אח"כ להצטרף יחד אפילו הוא מחלקם לאפותם בתנורים הרבה הלא אפשר להם גם אחר האפי' לבוא לצירוף סל לכן גם עתה אין החילוק מוצאים מידי חיוב חלה אבל אלו הוירמשייש שמבשלם בשתי קדירות ועקר חיובים בשעת שהם עיסה וכמו שכתבו התוס' שחלה עקר בשעת עיסה ואף שעושה אותם אח"כ סופגנין לא איכפת לן לענין חלה אבל זה שעושה וירמשייש ודעתו לחלקם וא"כ אין ראוי שיתחייבו עתה אלא מכח שגם לסוף יכולים להצטרף בסל ואלו שלבסוף כבר הם סופגנין אם לא נתחייבו עתה לא נצטרפו בסוף ולכן הדין בזה כמו העושה לחלק לאנשים הרבה:

דף ל"ח ע"א כמאן כהאי תנא וכו' והא דנקט מר בר רב אשי דוקא דובשא דתמרי ולא קאמר סתם כל מי פירות מברך עליהן שהנ"ב נראה דלרבותא קאמר דובשא דתמרי דלא תימא דבש דכתיב בקרא היינו דובשא דתמרי ועיין בח"ר וברא"ש ולפירוש בה"ג יבואר בדברי התוס':