צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 40

ואמרתי להביא מזה ראי' למה דכתב הטור י"ד סי' רס"ו בשם הר"א שאם יש מוהל אחר לא ימול אבי הבן בשבת דאבי הבן מכוין לתקן בנו. ותמה התה"ד דהרי לר"ש דמודה בפ"ר אין חילוק בין אב לאחר ואומר אני דאף לר"ש אף דאשכחן דהתיר קרא בפסיק רישי' אכתי לא נוכל למילף להתיר במכוין גמור שהרי הרמב"ן הקשה למה לי בשר להתיר במקום הבהרת כיון שכבר התיר הקשה בסיב אף שהוא פ"ר ולא גרע מילה מסיב או ממשא שעל כתיפו. ומשני הרמב"ן דמילה התיר אפילו מכוין לטהר ממש עיין בחידושי הרשב"א הרי אף שהתיר פ"ר צריך להתיר מכוין ממש. ולפי זה גם לרבא ניחא. כיון דהתיר בצרעת במכוין ממש. והרי לזה מיקרי אפשר על ידי אחר ואף שהוא פ"ר מ"מ אינו מכוין ממש ופסיק רישי' מותר בבהרת אפי' שלא במקום מצוה ומוכח דאפילו לר"ש יש חילוק בין פ"נ למכוין גמור ושפיר פסק הטור יו"ד: ואמנם לפי מ"ש [דמהכא יליף] דשבת חמיר ממה דמצינו גדול דדחי צרעת ולא שבת ולכך קאמר קטן ל"צ קרא קשה איך יליף מגדול דאולי שבת חמיר לפי שאפשר למחר משא"כ צרעת אבל בקטן דגם צרעת אפשר למחר אף דיהי' פ"ר מ"מ במכוין כמו אבי הבן איך יליף מזה ק"ו משבת [עד כאן מצאתי]:

*דף קל"א ע"א מופנה קושית הגמ' מופנה היא דוקא לר' יוחנן. דעל ר"א בעצמו יש לתרץ כקושיית התוס' דגם זה יליף. אבל ר"י שהביא ראיה מב' לחם ולא הביא ראי' מעומר משום דעומר ליכא למילף ממילה. דאטו רשאי במילה להמתין לכתחלה עם המכשירין על שבת. ובעומר קוצר לכתחלה. ואי ס"ד דגם שתי הלחם כן א"כ גם מב' לחם אין ראי' [עיין לעיל מ"ש]:

תביאו רבוייא הוא. ובזבחים שלהי איזהו מקומן דרש תביאו להביא לחמי תודה שיהי' עשרון לחלה וקאמר. ג"כ תביאו יתירה הוא. וצ"ל דהיינו למסקנא דשמעתין שכבר כתב במילה ולולב ושופר והוי גלוי מילתא ולא בעינן מופנה משני צדדים אייתר תביאו לחמץ שבתודה: (את זו מצאתי בין ליקוטי'):

[תוס' ד"ה תאמר וכו'. עיין רש"א ומור"ם. ולדברי שניהם קשה דע"כ מוכרח לכתוב קצירה בעומר דאל"כ הוה אמרינן בכל מנחות של צבור אם מצא קצור קוצר מהך קרא. וכולהו ידחו שבת אפילו מצא קצור ואצטרך למיכתב וקצרתם בעומר וב' הלחם נילף מיני' בג"ש: מה שכתבו התוס' [בד"ה ושוין] דיליף מסוכה הוה מצי למימר ממצה. אלא דמצה גופה מסוכה ילפינן:

ע"ב גמ' הואיל ובידו להפקירן. הנה לר' יוסי [בנדרים דף מ"ג] דסבר לפי מאי דפירש ר' יוחנן טעמו דהפקר כמתנה ועד דאתי לרשות זוכה. א"כ לא שייך בידו להפקירן ואם שבידו ליתנם במתנה לעכו"ם זה לא מיקרי בידו דאולי לא ירצה לקבלם. ולמ"ד דאסור ליתן מתנ"ח פשיטא דלא שייך שיתן מתנה ולמכרם ודאי לא מיקרי בידו. וליתנם לנשים במזוזה גם נשים חייבות וגם ציצית לפי ה"א דנוהג בלילות נוהג גם בנשים [ג"כ ליקוט]:

*ברש"י בד"ה בנשים כבאנשים וכו' לאפוקי סוכה ולולב דמ"ע שהז"ג וכו'. הנה שביק רש"י עומר ושתי הלחם. ואפשר לומר דבדידהו לא צריכנא למ"ע שהזמ"ג שהרי אפי' באנשים אינה נוהגת אלא בכהנים: [ג"כ ליקוט]

ולפ"ז נוכל לומר דזה עצמו טעמי' דרש"י שפירש דלכתוב בהדיא במצה ולא פירש דניתי הנך היינו עומר ושתי הלחם דא"כ למה נקט בנשים וכו' בישראל ובכהנים ה"ל למימר: [ג"כ ליקוט] דף קל"ב ע"א תוד"ה ומה צרעת שדוחה עבודה וכו': מצאתי בכ"י הרב הגאון מוה' אשר בן הגאון בעל שאגת ארי' מה ששאל את רבינו המחבר וצ"ל וזו אחת מהן:

ילמדנו רבינו לפרש דברי התוס' שם שנפלאו ממני בד"ה ומה צרעת וכו' ועוד קשה לימא רציחה תוכיח וכו' וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחי שבת עכ"ל: והנה סתירת דברים אלו שכתבו וכ"ת מילה עדיפא שדוחה את הצרעת שרצו לסתור דברים אלו דאכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה וכו' סתירה זו לא אוכל להבין דלפום סברא דקיימו השתא הא ודאי דאי אפשר לומר מ"מ תוכיח. דקשה היא גופה נילף שתדחה שבת מהאי ק"ו גופיה. וכמו דרצה באמת ללמוד הכי התלמוד בסנהדרין (דף ל"ה) אלא דסתרי לה משום דרציחה תוכיח וברציחה כבר פסקה תנא דבי ר"י ממושבותיכם. אבל לפום סברת התוס' דקיימו בה התוס' במס' שבת הא ודאי קשה אימא דמ"מ גופי' תדחה שבת מק"ו והשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא מ"מ עדיפא שדוחה מילה הדוחה את הצרעת שדוחה עבודה הדוחה שבת משא"כ ברציחה. וע"כ באמת הדבר מוכרח דליכא לחלק בהכי כמו שרצו התוס' לחלק דא"כ לפי האמת קשה מדוע באמת מ"מ א"ד שבת מק"ו ורציחה לא הוי יוכיח דשאני מ"מ דדוחה כל הני דאמרן אלא דחילוק זה בע"כ ליתא ויעויין עוד בתוס' סנהדרין שם בד"ה רציחה תוכיח. סוף דבר דברי התוס' הנ"ל צ"ע. ע"ב דברי השואל וז"ל תשובת בן רבינו המחבר ז"ל מוהר"ש מה שהשיב בשם אביו:

ומה שהק' מע"ל הנה סתירת דברים אלה שכ' וכ"ת מילה וכו' לא אוכל להבין וכו' ולי אין קושיא כלל דאטו מה שהקשה בסנהדרין שם דתהא קבורת מ"מ דוחה שבת ר"ל שבאמת תדחה שבת שזה ידוע ממעשים בכל יום אלא שרצה לידע הטעם למה לא אמרינן הק"ו ושם השיב לו לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח וכמו שכתבו התוס' בד"ה רציחה וכו'. אבל זה ידע דמ"מ אינו דוחה שבת. ואי אמרינן דרציחה לא הוי תוכיח היינו מוכרחים לומר שיש מקרא מיוחד שאין מ"מ דוחה שבת אלא שם כל הסוגיא לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח. אבל כאן הקשו דלמה לא אמרינן רציחה תוכיח וצריך אתה לומר דמילה עדיפא שדוחה את הצרעת ואם כן אתה גופא אומר דלא אמרינן רציחה תוכיח. ואפ"ה בודאי ידע שאין קבורת מ"מ דוחה שבת וצריך אתה לומר שיש איזה לימוד ע"ז ולכן שפיר הקשו דנימא מ"מ תוכיח וע"ז שפיר משני באמת יכול לומר רציחה תוכיח וכו'. ודוק בלשונם שכתבו דיכול לומר רציחה תוכיח והלא אי אפשר לומר רציחה תוכיח דמילה עדיפא שדוח' את הצרעת א"ו שכיוונו למה דאמרי' בסנהדרין (ל"ה) דאמרי' רציחה תוכיח [ע"כ].

ע"ב רש"י ד"ה דילמא וכו' דט"י דמצורע כמצורע. היינו לענין כהן העובד אבל לענין בעלים מ"ש ט"י דמצורע מטבו"י דזב. שהרי משנה שלימה שנינו זב שוחטין עליו בשביעי שלו: ואמנם מהבעלים אין ללמוד דצרעת חמיר משבת דלא מצינו חילול שבת בבעלים רק בעובד עבודה כמו השוחט בשבת. אבל בעלי' אם אינם שוחטים בעצמם לא מצינו חילול שהבעלים יחללו שבת כדי שיצאו בפסחם וא"כ לכך ג"כ אין הבעלים קוצצין בהרתן שמצאו בפסח: ד"ה בינוני וכו' ואביו מצוה עליו נפקא לן מהמול לכם וכו'. ונרשם מ"מ קדושין (דף כ"ט) ותמהני דשם מוקמינן קרא זה לב"ד ד"ה בין שלא בזמנה כגון חולה וכו' לרבותא כתב כן דאפי' בינוני שהוא שלא בזמנו וגם אין בו כרת וק"ו גדול דאית בי' כרת: תוד"ה האי וכו' וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה וכו' נגמר ממילה בצרעת דדחי וכו': ואף שכתבו ביבמות דמילה ונזיר וכהן הוו ב' כתובין מ"מ כונתן כאן דיליף לקמן מבינייא א"כ לא ס"ל דהוו ב' כתובים ולכך תירצו דלענין מילה שאני דנכרתו עליה וכו' ושני כתובין מיחשב דלא נילף עשה אחרת מזה ובזה מתורץ קושית מוהר"ם שלא הקשה משבת חבית שנשברה פרק כב

דף קמ"ה ע"ב במשנה כל שבא בחמין בע"ש שורין אותו בחמין בשבת כו' וכן פסקינן בש"ע א"ח סי' שי"ח סעיף ד' ע"ש ויש בזה מקום לספק אם דבר זה דאין בישול אחר בישול הי' ידוע לחז"ל מכח סברא דדבר שכבר נתבשל כל צרכו שוב לא שייך בו עוד בישול אחר א"כ גם גבי שאר איסורים כגון בבשר בחלב אם נתבשלו מקודם כל אחד בפני עצמו ואח"כ נתערבו ונתבשלו פעם שנית לית בהו משום בישול בב"ח או דלמא רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה או משום דלא הוי דומיא דמלאכת המשכן אבל בשאר איסורים יש בישול אחר בישול ועיין בכרתי ופלתי סי' פ"ד ס"ק י"ג דמה דאסור לישראל לחתות באש במקום שעכו"ם מבשל שם בקדירה שלו הואיל ויש בקדר' בליעה מבשר בחלב כתב הש"ך דאינו אלא חומרא בעלמא הואיל ומדין תורה אין בהבליעה איסור בישול דקי"ל אין בישול אחר בישול בשבת ואף דאיכא למימר שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ נלמד ממצה מבושלת דאינו יוצא בה משום דבישול מבטל האפיה ע"ש בפלתי ודבריו אין להם שחר דאף דבמס' פסחים (דף מ"א ע"א) מוקי רב כהנא האי דתני גבי פסח צלאו ואח"כ בישלו חייב כר' יוסי דסבר דאינו יוצא במצה במבושל שלא נימוח דהבישול מבטל האפי' מ"מ לפי המסקנא במס' ברכות טעמא דר' יוסי במצה מבושלת לאו משום דבישול מבטל האפי' אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא ובאמת מטעם זה לא סבר עולא שם במס' פסחים כאוקימתא דרב כהנא ומוקי האי דתני פסח דצלאו ואח"כ בשלו חייב ככ"ע וטעמא דפסח משום דא"ק ובשל מבושל מ"מ ע"ש בסוגיא בתוס' ד"ה עולא אמר הרי מפורש דלמסקנא ליכא במצה מבושלת משום בישול מבטל האפי' אלא משום דבעינן טעם מצה ואיך קאמר הפלתי דנלמד ממצה מבושלת לענין אין בישול אחר בישול ודבר זה מפורש בב"י א"ח סי' שי"ח בשם ראבי' ועוד אפי' לאוקימתא דר"כ שם בפסחים דמפרש טעמא דרב אסי במצה מבושלת משום דבישול מבטל אפי' וכתבו התוס' שם בד"ה אמר רב כהנא דטעמא דלר"כ טעמא דר"י במצה מבושלת אינו יוצא בה משום דיליף מקרא דכתיב גבי פסח בשל מבושל דבישול מבטל צלי ולכך גם במצה הבישול מבטל האפי' שיש בישול אחר אפי' מ"מ לפסק הלכה אין לומר דגם גבי בשר בחלב נלמד מפסח ומצה דיש בישול אחר בישול דאיך נלמד דין בישול אחר בישול מבישול אחר אפי' דאף אם נימא דיש בישול אחר אפי' בשאר איסור דילפינן ממצה מבושלת דבישול מבטל האפי' מ"מ עדין יש מקום לספק אם יש בישול אחר בישול או צלי אחר ואפי' אחר אפי' דהא גבי שבת גופא יש כמה דעות בפוסקים וזה לשון הטור או"ח סי' שי"ח וכתב הר"ר אליעזר ממיץ דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש בדבר שנאפה ונצלה יש בו משום בישול אם בישל אח"כ וכתב הר' פרץ שבאפי' אחר אפי' וצלי' אחר צלי' י"א שגם זה אסור והוא כתב דאפי' לדבריו אין אפי' אחר אפי' ואין צלי' אחר צלי' והביא מרן ב"י שם טעמא דהר' אליעזר ממיץ משום דקיי"ל כר' יוסי דבמצה יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"ג שלא נימוח שבישול אח"כ מבטל האפיה ואח"כ מביא מרן הב"י בשם ראבי' דמדחה ראי' זאת ממצה מבושלת משום דמסקינן בפ' כיצד מברכין דטעמא דר' יוסי במצה מבושלת הוא מטעם דבעינן טעם מצה כמו שדחיתי לעיל דברי הפלתי ועכ"פ מבואר דאף לפי הסוגי' במס' פסחים דלפי אוקימתא דרב כהנא דמפרש טעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבישול מבטל אפי' ויש בישול אחר אפי' מ"מ ליכא ללמוד מזה בשאר איסורין לענין בישול אחר בישול או לענין אפי' אחר אפי' וצלי' אחר צלי' כיון דאפי' גבי איסור שבת יש חילוק לדעת הר' אליעזר ממיץ דמחלק גבי שבת בין בישול אחר בישול לבישול אחר אפי' וכן קבע מרן הב"י בשולחנו הטהור באו"ח סי' שי"ח סעיף ה' שני דעות דיש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה אם בישלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול ויש מתירין ע"ש בש"ע ובמג"א שם היוצא מזה דגבי איסורין כגון בבישול בשר בחלב וכדומה עדיין יש ספק אם יש בישול אחר בישול וצלי' אחר צלי' ואפי' אחר אפי' דאין ללמוד מדין שבת דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ויש דצריך דומי' דמלאכת המשכן אבל בשאר איסורין יש לומר דיש בישול אחר בישול או אם נימא דגם בשאר איסורין אין בא"ב או צא"צ ואפי' אחר אפי', ומדין מצה מבושלת אין ללמוד כלל דמצה מבושלת לא שמענו אלא דיש בישול אחר אפי' כנ"ל. והנה ראיתי בספר פרי מגדים יו"ד בסי' פ"ז בשפתי דעת ס"ק ב' מביא תשובות שער אפרים סי' ל"ח דפסק בחמאה שבישלו בקדירה של בשר ב"י שמותר להדליק ממנה לנר חנוכה דגם במצוה דרבנן אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ובאלי' רבה ריש סי' תרע"ג משיג על השער אפרים ותמה עליו הא בשר בחלב אסור בבישול וא"כ כשמדליק בחמאה הבלוע מבשר קא מבשל] ואף שכבר נתבשל הא קי"ל בסי' שי"ח לענין שבת דיש בא"ב עכ"ל הא"ר וזה רבות בשנים כתבתי על הגליון של האלי' רבה דבמחילה מכבודו לא דק דבדבר יבש קי"ל גם גבי שבת דאין בישול אחר בישול (בדבר יבש) וחמאה יש לו דין דבר יבש לענין זה כמו"ש המג"א בסי' שי"ח ס"ק א' דגם שומן אף שנימוח יש לו דין יבש לענין אין בא"ב. אמנם הפ"מ שם כתב לחלק בדין בא"ב בין דין שבת לדין בב"ח וכוונתו דמה דאמרינן אבא"ב זה הוא רק בשבת אבל לא בשאר איסורין. משמע דמיפשט פשיטא ליה דבשאר איסורין יש בא"ב ולא ידעתי מנ"ל להרב פ"מ להחזיק הקושיא על בעל שער אפרים בדבר שעומד בספק [ועיין צל"ח מס' חולין בסוגיא דטיפת חלב]:

ולענ"ד יש להוכיח מרבותינו בעלי התוס' דס"ל דגם בשאר איסורין קי"ל אין בישול אחר בישול כמו בדין שבת דבפסחים (דף ע"ו) פליגי רב ושמואל אי עלאי גבר או תתאי גבר ופריך שם ממתניתין דנטף מרוטבו על החרס כו' ע"ש וכן מנטף מרוטבו על הסולת ומשני בחרס רותחת ובסולת רותחת ואח"כ פריך הגמ' מהסיפא דסכו בשמן של תרומה כו' ומשני שאני סיכה דמשהו הוא וכתבו תוס' שם ד"ה משום הכי דמיירי בלא נשתהא בתנור אחר סיכה ע"ש והקשה א"א ז"ל בצל"ח שם דעדיפא הוה להו לה וס' להוכיח דמיירי דלא נשתהא בתנור דאל"כ חבורת כהנים אמאי יאכלו הלוא השמן מתחמם ומרתח את הפסח והוי צלי מחמת דבר אחר והא דסכין ומטבילין בפרק כל שעה ופירש"י בשעת צליתו נראה דהיינו למסקנא כאן דסיכה שאני דמשהו בעלמא הוא ונדחק לומר דמה שכתבו התוס' דמיירי שסכו אחר שצלאו הוא ג"כ לפי דעת המקשה שסבר דהטעם הוא משום דעלאי גבר ע"ש הצל"ח:

והנה תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דמשני שאני סיכה הוא רק לענין שאינו נבלע יותר מכדי קליפה ואינו נותן טעם יותר מכדי קליפה אבל לענין דמרתח והוי צלי מחמת ד"א אוסר כדי נטילה דהא מלשון נטף מרוטבו משמע שאינו אלא משהו טיפין בעלמא דאל"כ היה לו להתנא למתני נפל מרוטבו על החרס אלא ודאי דגם משהו גורם להיות צלי מחמת ד"א ואוסר עד כדי נטילה ועוד הוא דוחק לומר דמה שכתבו התוס' ולא נשתהה בתנור הוא רק לפי סברת המקשן:

לכן נלע"ד דהתוס' לא יכלו להוכיח דלמה בחבורת כהנים יאכלו הא הוה צלי מד"א משום דס"ל דגם בשאר איסורין אין בישול אחר בישול ואין צא"צ ולא שייך עוד צלי מחמת ד"א כיון שכבר נצלה כל צרכו וכן מוכח מדברי התוס' שם ד"ה אלא למ"ד דהאי נטף מרוטבו על כרחך מיירי דהרוטב לא נצלה כל צרכו והוי לי' אברנים דבצלה כ"צ לא מפסול עוד משום צלי מחמת ד"א וצלאו ואח"כ בשלו היינו דוקא במים משום רבוי דבשל מבושל מכל מקום הרי דס"ל להתוס' דגבי פסח אין צא"צ וכן משמע מרש"י שם (דף מ' ע"ב) ולפי דברינו צריכין אנו לומר דרש"י ותוס' לא ס"ל כדעת שהביא הב"י באו"ח סי' רנ"ג הובא במג"א שי"ח סוף ס"ק מ"ב דמגיס חייב משום מבשל אפי' במבושל כ"צ כל זמן שהוא על האש ע"ש במג"א וטעם לדבר דהכלבו ס"ל דע"כ לא אמרינן אבא"ב אלא בנותנו בכ"ר שאינו על האש וכמו שתנא במשנתנו כל שבא בחמין מע"ש כו' אבל בעומד על האש יש בא"ב. וא"כ לדעת רש"י דסכין את הפסח וכן לדעת התוס' ונטף מרוטבו בשניהם מיירי בתנור שהוסק והוא על האש ואפילו הכי אמרינן אין צלי א"צ על כרחך דלא ס"ל כדעת הכלבו. וגם מדברי התוס' שהוכיחו, כדעת ר"ת מהאי דחותכין הפסח כשהוא חם בסכין אף שהפסח אין עוד על האש משמע דס"ל דאין חילוק בין שהוא על האש או לא ובזה יתיישבו דברי הספרי הובא בילקוט פ' ראה סוף רמז תתק"ד ובשלת ואכלת כן מלמד שמחזיר את החתיכות כו' ר' יוסי אומר בשבת כו' ודברי הספרי סתומים ע"ש וכתב בספר זית רענן לישב הספרי דקאי על אברים שפקעו מעל המזבח יחזיר בלילה וקאי אקדשים והוא דחוק מאד דהא הספרי קבע דבריו אקרא ובשלת ואכלת דכתיב גבי פסח ולא שייך בי' אברים שפקעו כו' ולתרץ הספרי צריך להקדים מה שכתבו התוס' בפסחים (ע"ד ע"א) בד"ה נחתך ממנו אבר אין זה מקול' דשלם אינו אלא למצוה ומדברי רש"י משמע דמקולס גם לעיכוב נאמר וא"כ בע"פ שחל בע"ש ורוצה בלילה להחזיר הפסח שנית לתוך התנור הנה אם כבר נצלה כל צרכו יש לחוש לדברי הכלבו דהפסח לא מצינו גם בחזרה כי אם ע"ג אש לעולא במס' פסחים (דף מ"א ע"א) ולרב כהנא אליבא דר' יוסי שהרי התורה אמרה ובשל מבושל ולדעת הכלבו כשהוא ע"ג האש ממש יש צלי אחר צלי מחמת ד"א אפי' בנצלה כ"צ ואסור משום איסור שבת ויש לחוש גם משום שאינו מקולס אף שכבר נצלה שלם מ"מ כיון דיש צלי א"צ ואיכא איסור לצלות הפסח חתיכות א"כ אפי' אינו חל בשבת איכא איסור להחזיר החתיכות משום איסור שאינו מקולס וכ"ז לדעת רש"י דמקולס מעכב בדיעבד אבל לדעת התוס' דמקולס הוא רק למצוה כיון שנצלה שלם כבר קיים המצוה א"כ אין כאן איסור לצלות שנית החתיכות אפי' לדעת הכלבו כיון דליכא כאן עיכוב ומצות מקולס כבר קיים לא אכפת לן אם צולה החתיכות אח"כ אבל אם נימא דלא כדעת הכלבו ואף שהוא ע"ג האש אמרינן אין בא"ב שוב ליכא איסור אינו מקולס אם כבר נצלה שלם. אמנם לפי הספק שכתבתי למעלה אם הדין דאבא"ב רק בשבת והה"ד צלי א"צ לכל הדעות אסור להחזיר החתיכות משום איסור שאינו מקולס לשיטת רש"י שמקולס מעכב בדיעבד: ומעתה נכונים דברי הספרי דר' יהודה לא ס"ל כדעת הכלבו רק סובר דדוקא לענין שבת אמרינן אין בא"ב אבל לא בשאר איסורים ולכך קאמר מחזירין אותו שלם אפי' בשבת משום דאין צא"צ ואין מחזירין אותו חתכות פסק ותני ל"ש בשבת ול"ש בחול משום שאינו מקולס דלענין זה יש צא"צ ור' יוסי פליג וס"ל דיש צלי א"צ אפי' כשהוא שלם וביו"ט בין כך ובין כך מותר משום דס"ל כדעת התוס' דמקולס אינו אלא למצוה וכיון שכבר קיים מצות מקולס בצליה הראשונה שוב אין איסור משום אינו מקולס וראב"ש קאמר לא נחלקו כו' משם דלענין שבת אצא"צ אפי' על האש דלא כדעת הכלבו אבל אין מחזירין אותו חתיכות משום אינו מקולס דלענין שאר דיני תורה יצאיצ על מה נחלקו על אברים היינו משאר קדשים שב"ש אומרים מחזירין לתנור לצלי אחר בישול דגם בזה אמרינן אין בישול אחר בישול וב"ה אומרים אין מחזירין דסוברים כדעת הר"א מינץ שהביא הב"י דדוקא אין בישול אחר בישול אבל יש בישול אחר צלי וכן צלי אחר בישול היוצא מזה דלפי התוספתא הנ"ל ס"ל להתנאים אלו דדוקא לענין איסור וחיוב שבת אמרינן אין בישול א"ב אבל לענין שאר דיני תורה יבא"ב ודוק: