צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 38

ועוד נראה בדרך אחר דע"כ לר' יוחנן לא ילפי' בשתי הלחם שאם מצא קצור וכו' דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לר' יוחנן דשוב לא יליף ר"א משתי הלחם וכנ"ל. ואי משום דעל כרחך פרכינן פירכות מדאצטריך קרא בעומר דלמא באמת לא דריש בחריש ועומר ממילה יליף ומ"ש דר' יוחנן ס"ל בתר למד וא"כ אי ס"ד דיליף עומר משבת איך שוב ילפינן ב' הלחם בג"ש ודבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד זה אינו. דעכשיו דקיימינן דילפינן בשתי הלחם לענין אם מצא קצור קוצר וזה כתיב בעומר עצמו מהחל חרמש וכיון דילפינן מיני' מאי דכתב בגופי' ילפינן נמי מאי דאתי בבנין אב דהוי כמו חוץ מפנים בחד זימנא גמיר כמבואר בזבחים (בדף נז ע"ב). אלא ודאי דבאמת לא יליף ר' יוחנן מיניה לענין קצירה ושפיר מקשה מה לעומר:

אלא דאכתי תיקום קושיית התוספות על ר' יוחנן עצמו דמנ"ל דר"א לא יליף לענין קצירה ועוד דאי ס"ד דמר"א עצמו אין שום הוכחה ויכול להיות דבאמת יליף גם לענין קצירה רק עיקר קושיית הגמ' על ר' יוחנן. א"כ איך מקשה מופנה מצד א' והרי לר' יוחנן אליבא דר"א סגי במופנה מצד א' וכנ"ל:

ולכן נראה דמסברת ר' יוחנן יליף בעצמו דיש הוכחה לזה. דהא לכאורה יש לדקדק. לפי מ"ש רש"י דגבי לולב אינו מופנה דחד שבעת ימים כתיב ואעפ"כ לא פרכינן משום דגילוי מילתא בעלמא היא כיון דמצינו בעומר ובשתי הלחם וכו' א"כ קשה למסקנא דמצינו בלולב ובמילה ובשופר וסוכה ועומר ומצה. א"כ למה לי תביאו יתירה בשתי הלחם הלא אף במופנה מצד א' לא פרכינן כיון דגילוי מילתא הוא שמצינו כזה בהרבה מקומות וכנ"ל וצריך לומר בשלמא התם ילפינן סוכה מלולב כי היכי דלולב מכשירין דוחין וכו' וכזה עצמו מצינו בשאר דברים ממילא אף במופנה מצד א' לא פרכינן אבל בעומר דפרכינן שאם מצא קצור קוצר א"כ הקצירה לא מיקרי מכשירין אלא גוף המצוה נחשבת וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה שכן אם מצא קצור וכו' הלכך קצירה גופה מצוה היא וכו' והפירכא היא איך ילפת מכשירין בשתי הלחם מעומר דבעומר הקצירה היא מצוה ולא מכשירין וצריך אתה ללמוד לא בשם מכשירין אלא כשם שקצירת העומר דוחה שבת כך קצירת שתי הלחם ידחו שבת. ופרכינן מה לקצירת העומר שכן אם מצא קצור קוצר ולא שייך כאן גילוי מילתא בעלמא שהרי קצירת העומר אינו ענין למכשירין ולכך בעינן מופנה משני צדדים. ואם תאמר איך כתב רש"י בסוכה ולולב דלא בעינן משני צדדים כיון דאשכחן בעומר וב' הלחם וכו' הרי בעומר לא אשכחן מכשירין דחו שבת דקצירה דעומר גוף המצוה היא. יש לומר דכיון דילפינן ג"ש דקצירה לשתי הלחם דוחין שבת כמו בקצירת העומר. והרי בשתי הלחם הקצירה היא רק הכשר מצוה שוב ילפינן עומר משתי הלחם שכשם שמכשירי ב' הלחם דוחין הה"ד מכשירי עומר כמו לעשות פחמין לעשות מגל לקצור בו דדוחין שבת ולפי זה ר"א דאמר מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחה שבת אף הבאה האמורה בשתי הלחם מכשירין דוחה שבת בשביל שתי הלחם הזכיר מכשירין אבל בעומר הקצירה לא נקרא מכשירין. אלא דשוב אח"כ ילפינן עומר בהיפוך משתי הלחם שיהיו מכשירין דוחין שבת. אבל אם נימא בב' לחם שאם מצא קצור קוצר כמו בעומר. א"כ גם בב' לחם הקצירה היא גוף המצוה ולא מצינו מכשירין שידחו שבת לא בעומר ולא בשתי הלחם ומעתה מוכח דר"א לא יליף דבר זה בשתי הלחם שאם מצא קצור קוצר דא"כ קשה למה לי' למילף כלל ג"ש שקצירת ב' לחם ידחו שבת ובזה אכתי לא שמענו שסובר שאם מצא קצור קוצר הי' לו להזכיר רק ג"ש שאם מצא קצור קוצר ואז זה דדוחה שבת ידענו בלא ג"ש כלל דכשם דדרשינן מבחריש וכו' יצא קצירת העומר שהוא מצוה הכי נמי דרשינן יצא קצירת שתי הלחם שהוא מצוה:

וזה עצמו כונת התוס' בסוף ד"ה תאמר שכתבו ועל כרחך וכו' דאי לאו הכי מ"ש דיליף טפי גבי עומר מגבי ב' הלחם דהכי נמי נימא יצא קצירת שתי הלחם וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים שאם כונתם על ר' ישמעאל דאיהו דריש מה חריש רשות וכו' מנא להו להתוס' דדריש ר' ישמעאל ג"ש דהבאה הבאה ודלמא איהו לא ס"ל ג"ש. ואם אין גז"ש באמת אין קצירת ב' הלחם מצוה. ולדידי (ניחא] דכונתן על ר"א בעצמו למה הוצרך ללמוד דבר זה דדוחה שבת מג"ש כלל: ועוד אי ס"ד דר"א ס"ל בב' הלחם אם מצא קצור קוצר א"כ גם בשתי הלחם אין קצירה מכשירי מצוה אלא גוף המצוה ואיך קאמר ר"א מה מכשירין וכו' הרי אין כאן מכשירין לא בעומר ולא בשתי הלחם שהכל הוא גוף המצוה. ואם כונתן על שאר מכשירין כמו מגל לקצור בו זה לא שמענו לא בעומר ולא בשתי הלחם. דבשלמא אם קצירת ב' הלחם הוא מכשירין אף דבעומר הוא גוף המצוה מ"מ כבר כתבתי דתחלה למדין קצירה דלחם מקצירה דעומר ושוב למדין מכשירי עומר ממכשירי לחם אבל אי גם בלחם הוא מכשירי מצוה לא שמענו מכשירין כלל בשום א' מהם ויש לדחות דאולי ר"א באמת לא דריש בחריש ובקציר לענין עומר רק לענין שביעית ועומר יליף ממילה דהרי עומר יש בו עצמו דחיית שבת כמו מילה ושוב יליף מכשירין ממילה והיינו מגל לקצור דומיא דמילה ושוב יליף ב' הלחם ג"ש מעומר:

ואמנם מדלא פריך הגמ' מה לעומר שכן הוא בעצמו דוחה שבת וצריך לומר דאי הוה אמרינן בשתי הלחם מצא קצור קוצר א"כ הקצירה מצוה. ועל כרחן קבוע זמן דאל"כ אכתי פרכינן מה לעומר שכן זמנו קבוע אלא ע"כ לפי ה"א זו גם קצירה דב' הלחם קבוע זמן וממילא דוחה שבת והיא עצמה מצוה אם כן גם בשתי הלחם יש במצוה עצמה דחיית שבת ולכך לא הוה מצי למיפרך מה לעומר שיש במצוה עצמה וכו' כל זמן שלא הקשה דבשתי הלחם מצא קצור אינו קוצר ומעתה אי בשתי הלחם ג"כ קוצר אם כן שתי הלחם עצמן מצינו למילף משבת כמו עומר:

ע"ב תוס' ד"ה סד"א נילף וכו' וא"ת היכי תיסוק אדעתי' וכו' וי"ל דשמא בעלמא וכו' ובתוד"ה קמ"ל ולא ידענא וכו' שבעת ימים למאי אתא וכו' ובתוד"ה שבעת וכו' מיהו לא הוה צריך למיכתב שבעת כלל דהוה מצי למיכתב ושמחת וא"ת לר"א היכי דריש וכו' וי"ל דלית לן למילף בג"ש מילתא דלשון ג"ש גופא מוכחת דאינו כן דימים משמע ולא לילות עכ"ל. הנה כמה דברי' נפלאו בסוגיא זו. חדא שהתוס' לא נתברר להם הך ג"ש דשבעת ימים למה ענין נתקבלה בסיני לרבנן ועוד מה שכתבו התוס' דהוה מצי למיכתב ושמחתם בימים ושבעת מיותר לג"ש והרי כתבו לעיל מיני' בד"ה קמ"ל דמשבעת דרשינן מה שביעי שביעי לחג אף ראשון ראשון לחג והרגיש בזה הרש"א. ועוד דאיך נכתב ושמחתם בימים וא"כ לא נדע מספר הימים ונימא מיעוט ימים שנים ועוד במה שכתבו התוס' דלא דרשינן מג"ש מה דלשון ג"ש גופה מוכחא להיפוך דימים ולא לילות משמע. א"כ קשה איך אמרו חכמים דהוה אמינא דנילף שבעת ימים מסוכה דאפי' לילות ולומר שר"א ורבנן פליגי בהא אי דרשינן ג"ש בכה"ג הוא דוחק ולומר דלר"א כיון דכבר יליף מהך ג"ש לענין שבת שוב לא דרשינן עוד מה שהוא היפוך המלה עצמה. משא"כ לרבנן דלא ילפי מזה כלום הוה ילפינן אפי' מילתא דג"ש גופי' הלשון משמע להיפוך. זה אינו דהא גם לרבנן על כרחין ילפינן איזה דבר מהך ג"ש אלא דלהתוס' מספקא להו ולא ידעו מה:

ואומר אני לתרץ כל זה ור"א ורבנן כל א' לשיטתייהו דבמס' סוכה [דף כ"ז] פליגי ר"א ורבנן דר"א סבר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה דתשבו כעין תדורו אחד ביום ואחד בלילה ורבנן סברי אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון דסברי כעין תדורו מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. וקפריך הש"ס אי הכי ליל ראשון נמי ומשני לילה הראשון יליף ט"ו ט"ו מחג המצות. ועוד אמר ר"א מי שלא אכל ליל יום טוב הראשון אוכל בליל יום טוב האחרון ופריך בגמ' והאמר ר"א י"ד סעודות וכו' חזר בו ר"א. וכתב הריטב"א וכיון דחזר ר"א וסובר שרק לילה הראשונה חובה אם כן חזר ר"א ודרש כעין תדורו אם כן לילה הראשונה מנ"ל. וצריך לומר כמו לרבנן דיליף מחג המצות וא"כ קשה הרי חג המצות אין לו תשלומין. וכתב דפליגי אי אמרינן דון מינה ומינה או אוקי באתרא. רבנן סברי מינה ומינה ואין לו תשלומין ור"א סבר דון מינה ממצה לענין חיוב לילה הראשון ואוקי באתרא דילפינן סוכה מחגיגה מה חגיגה יש לו תשלומין: והנה אומר אני שאין לו ענין לדון מינה ומינה דכיון דאיתקש סוכה לחגיגה כמבואר בסוכה (דף ט) דמקשינן לענין שחל שם שמים על הסוכה אם כן אין היקש למחצה ולמה לא נילף מיניה תשלומין: ולכן נלע"ד דר"א ורבנן לשטתייהו דהא ודאי דמסקינן בש"ס כמה פעמים דלכ"ע היקש עדיף מג"ש אמנם הא לענין אם יש למילף דבר אחד מג"ש ויש לפנינו דרך למילף מהיקש וסתרי אהדדי ההיקש והג"ש שבקינן הג"ש ודרשינן ההיקש. אבל אי מההיקש כבר ילפינן איזה ילפותא ומהג"ש עדיין לא ילפינן כלום אף דאי לאו הג"ש הוה ילפינן גם דבר זה מההיקש שאין היקש למחצה מ"מ א"כ תתבטל הג"ש לגמרי ובודאי ילפינן מג"ש וההיקש נשאר לדבר אחד בלבד וזה פשוט. אבל אי מהג'"ש ג"כ כבר ילפינן דבר אחד שוב אמרינן אין היקש למחצה וילפינן מההיקש גם דבר זה והג""ש תשאר לדבר אחר דההיקש עדיף למימר בי' שאינו למחצה: והנה למילף לולב מחגיגה שיהי' לו תשלומין בשמיני ודאי ליכא למימר כן. אי בעית אימא סברה דלא אשכחן כלל בגמ' דאיתקש לולב לחגיגה ואיבעית אימא קרא שאפילו אם נימא דבהאי קרא דכתיב ושמחתם לפני ד' שבעת ימים וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים. מ"מ מהאי קרא גופי' מוכח דלולב אין לו תשלומין דהרי כך כתיב בהאי קרא ושמחתם לפני וגו' ז' ימים וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים בחודש השביעי תחוגו וגו' ומהך קרא בחודש השביעי שהוא מיותר ילפינן במס' חגיגה (דף ט) שחוגג גם יו"ט האחרון לתשלומין וקשה למה כתיב בחודש השביעי תחוגו. אי ס"ד דמקשי' לולב לתשלומין הוה לי' למיכתב בחודש השביעי תעשו והוה קאי ממילא על כל הנזכר גם אלולב. אלא ודאי להכי כתיב תחוגו למימרא דוקא חגיגה מרבינן לתשלומין ולא לולב העולה מזה דלולב ודאי אין לו תשלומין. ומעתה נתגלה לי בעז"ה למה איתייהיב הך ג"ש לרבנן שכתבו התוס' כאן בשבת דלא ידעי' מה דרשי' ולדידי מהכא ילפי חכמים שלא נימא דסוכה איתקש לחגיגה לתשלומין וכמו שסובר ר"א באמת להכי אתיא הך ג"ש דסוכה מלולב מה לולב אין לו תשלומין אף סוכה אין לו תשלומין ואף דהיקש עדיף מג"ש מ"מ ההיקש איכא לאוקמי לענין שחל שם שמים על הסוכה כדילפינן (בדף ט) והג""ש לרבנן ליכא לאוקמי אמידי אחרינא ור' אליעזר לשיטתו דמוקי הג"ש לענין מכשירי סוכה דדחו שבת וא"כ שוב היקש עדיף למימר אין היקש למחצה ולכן יליף ר"א דיש תשלומין לסוכה:

ומעתה נשוב לסוגיא דשבת דהנה רבנן אמרי דביום ולא בלילה. דמשבעת ימים ליכא למעוטי לילה דאיכא למילף מסוכה ואפי' לילות ולכאורה הדבר תמוה דאכתי למה לי ביום דעל כרחך ימים למעוטי לילות דאי למילף מסוכה לא נכתוב ימים כלל רק ושמחתם לפני ד' שבעה וממילא אפי' לילות במשמע אלא דלרבנן אצטריך בלא"ה ימים לאפנויי למילף, שאין לו תשלומין לסוכה לאפוקי מהיקש דחגיגה אלא דממילא נילף מיני' גם הך מילתא ואפילו לילות ואצטריך ביום ורי"א לשיטתו דבאמת יש לו תשלומין וא"כ ע"כ ביום ואפי' בשבת דאל"כ ע"כ הך ימים לא ילפינן מיניה שום ג"ש ואי ס"ד דאתי למילף ג"ש ואפי' לילות לא נכתוב ימים כלל אלא ע"כ ימים למעוטי לילות וביום אפי בשבת והנה עיקר הג"ש דר"א דימים מיותר לג"ש דנכתוב ושמחתם שבעה. ואי למעוטי לילות ממילא מוכח דהא בגמ' מקשה ונכתוב בסוכה ומשני משום דנוהג בלילות. וע' מהרש"א דפי' מה דשינה רש"י בקושיא ונכתוב גבי מצה דפי' ונכתוב בהדיא וע"ש במהרש"א [ע' לעיל מש"ב] ולפי מה שכתבתי דגם כאן הג"ש מופנה אם כן גם כאן קושית הגמ' ונכתוב בסוכה בהדיא ולא נכתוב בלולב ולא נצטרך לג"ש. וצריך לומר כתירוץ הגמ' משום דנוהג בלילות וממילא מוכח דלולב אינו נוהג בלילה ואם כן מן היום שפירושו בשבת מוכח דביום ולא בלילה: ובזה זכינו להבין דברי הת"כ דדריש ביום ואפי' בשבת ביום ואפי' בלילה. והקרבן אהרן תמה איך יליף תרתי. ולדידי אתי שפיר ביום ואפילו בשבת ומדכתבי' בלולב ואיצטריך ג"ש לסוכה ולא כתבה להיפוך בסוכה. מכלל דגם בסוכה איכא פירכא שנוהג בלילות וממילא מוכח שלולב הוא ביום ולא בלילה וליכא למיפרך להיפוך הג"ש מנ"ל דלמא ימים למעוטי לילות ולא אתי כלל לג"ש שהרי נתקבל לג"ש מסיני ודו"ק:

דף קל"ב ע"א גמ' עד כאן לא פליגי וכו' אבל מילה גופה דוחה שבת מנ"ל. לפי המתבאר בסוגיא כבר ביאר טעמו של ר"א דמכשירין מביום וא"כ לכאורה אין מקום להקשות על רבנן מנא להו דמילה גופה דחי. דמה חסר לנו לומר דהם סברי דביום אתי למילה וכדמסיק ר' יוחנן באמת ולא היה לו להקשות רק על ר"א האי ביום בעינן למילה עצמה. ואכתי מכשירין מנא להו. ולכן נלע"ד דאכתי לא ידע הסוגיא דהכא מהך לימוד דביום כלל והש"ס שכבר סידר טעמי' דר"א מביום היינו מסקנא דשמעתין אלא שלעיל סידר מכשירי כל המצות דדחו שבת יחד: ועל זה אמר עולא הלכה. והיינו לכל מר כדאית ליה לרבנן מילה עצמה ולר"א מילה ומכשירין הלכה. אבל קרא ליכא לעולא כלל לא לרבנן ולא לר"א. דהא ודאי דעולא לאו טעמי' דר"א אתי לפרש דאטו שביק רבנן ומפרש דברי ר"א. והמקשה טעמייהו דרבנן מהדר דהיינו מילה עצמה אליבא דכ"ע. ולכן [ע"כ] דליכא לעולא שום קרא שאם היה לו איזה קרא היה לו לפרש טעמייהו דרבנן מקרא ולכן שפיר הקשה מראב"ע דדאין ק"ו וכי דנין ק"ו מהלכה דליכא למימר דראב"ע סבר כר"א ודן ק"ו ממכשירין דהרי לעולא ליכא שום קרא גם לר"א. והכל הוא מהלכה ורש"י דפי' בדברי ר' יוחנן דר"א לא סבר כראב"ע וכו' ולכאורה יפלא דלר"א שפיר יש ק"ו ממכשירי מילה דכתיב קרא דדחו שבת. ונראה דלכאורה יש לדקדק לר"א כיון דע"כ איתייהב הלכה למילה דדחי שבת ושוב אצטריך קרא למכשירין הוה לי' למימר ההלכה לסיני שמכשירין דחו שבת וממילא שגם מילה לא גרע מכשירין ולא אצטריך ביום דבשלמא אי מקראי הוה יליף כולהו מילתא והוה ליה תרי קראי חד למילה וחד למכשירין שפיר אצטריך תרווייהו דלא נוקי למסתבר. אבל הלכה למשה מסיני כיון שנאמר מפורש למה באמת אמרו ליה שמילה דוחה שבת כיון שאפילו מכשירין דחו נימא לי' קוב"ה למשה מכשירין דחו שבת. והנה אם נימא דע"כ שוב צריך קרא כדי למילף פ"נ מק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה הוה אתי שפיר דאצטריך שוב ביום אבל אכתי קשה כיון דבאמת גבי מכשירין דחו למה אמרו ההלכה על מילה הוה לי' למימר בסיני מכשירין וגם לכתוב ביום בשביל למילף ק"ו: ולכן נראה דר"א סבר כר"ש (בדף ק"ו ע"א) דחובל מקלקל חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה דדחי שבת. וא"כ אילו הוה אומר הלכה על מכשירין הוה אמינא לעולם דחובל מקלקל פטור וההלכה אצטריך למכשירין ואף דהוה אמר מילה ומכשירים דחו שבת מ"מ הוה אמינא שהדחי' היינו במכשירין וכמו שאמר ר"א שופר וכל מכשיריו ולולב ומכשירין דוחה שבת ולא משכחת דחי' בגוף שופר או בלולב רק במכשיריו. ומעתה יש לתמוה לרבנן דלית להו הלכה רק מביום מנ"ל לר"ש למילף מקלקל חייב ודלמא מקלקל פטור וביום באמת מנ"ל לרבנן אמילה ודלמא מילה באמת ל"צ קרא דהא מקלקל הוא וביום אתי למכשירין:

אמנם לרבנן דלא אשכחן בשום מקום מכשירין דוחה שבת ניחא. דלא מוקמינן קרא בדבר שלא אשכחן במקום אחר ויותר ניחא לאוקמי אמילה עצמה ולמילף באמת שמקלקל חייב וכל זה לרבנן אבל לר"א שס"ל בכמה מקומות אחרים שמכשירים דוחים שבת כמבואר בדף הקדום ויותר ניחא לאוקמי קרא במכשירין מלחדש דבר חדש שיהי' מקלקל בחבורה חייב ולכך אצטריך הלכה בפירוש על מילה כדי לחייב מקלקל בחבורה במקום אחר. ולמימר דבין ר"א ובין רבנן לית להו הלכה רק קרא ביום אלא דר"א לשיטתו דיש לו לימודים במקומות אחרים שמכשירי כמה מצות דחו שבת ניחא לי' גם במילה לאוקמי קרא במכשירין וס"ל מקלקל בחבורה פטור ולא אצטריך קרא למילה. ורבנן לשיטתייהו דלא ס"ל בשום מקום שמכשירים דוחים שבת ולכן יותר ניחא לאוקמי במילה ולחדש אתי שמקלקל בחבורה חייב זה אי אפשר. שהרי משנה שלימה שנינו לקמן [דף קלז] מי שהיו לו ב' תינוקות וכו' ושכח ומל וכו' ר"א מחייב חטאת וסתמא דמילתא ושכח ומל על חיוב דמילה עצמה קאי שהרי לא אמר ושכח ועשה מכשירים. ועוד אי במכשירים איך פטרי רבנן הא לדידהו אפי' לתינוק של שבת לא ניתנו מכשירים לדחות וא"כ אינו טרוד לדידהו לגבי מכשירים בדבר מצוה כלל אלא ודאי בגוף המצוה מיירי ור"א מחייב מכלל דסבר מקלקל בחבורה חייב או דסובר דמילה מיקרי מתקן גברא. ועיין לעיל (דף ק"ו ע"א) ומעתה שפיר פירש רש"י דר"א סובר פקוח נפש מקראי אחריני דאי הוה סבר ר"א ק"ו דראב"ע אכתי קשה מנ"ל לר"א מכשירין ודלמא ביום למילה עצמה אתי ואצטריך הלכה ואצטריך קרא איצטריך קרא בשביל למילף מיני' ק"ו. ואצטריך הלכה דאי לאו הלכה בפירוש למילה וידעינן דמקלקל בחבורה דחייב אולי צ"ל פטור] לא [הוה[ מוקמינן קרא למילה עצמה דהוה אמינא דמילה לא צריך קרא שהרי מקלקל הוא. ולכך אצטריך הלכה. וכיון דמהלכה זו ידעינן דמקלקל חייב. שוב מוקמינן גם קרא למילה עצמה ולמילף ק"ו לפ"נ ומנ"ל לר"א מכשירין ולכן הוכרח רש"י לחדש דר"א נפקא לי' פ"נ מקרא אחרינא [וע' לקמן שדחה זה]: ולמימר דר"א באמת תרווייהו נפקא לי' מהלכה מכשירין ומילה וקרא ביום הוא למילף ק"ו מפ"נ ומקלקל ס"ל באמת דפטור ומילה ס"ל דמיקרי מתקן גברא. זה אי אפשר דא"כ איך מחייב ר"א לקמן במל של אחד בשבת בשבת. ולדעת הש"ך בסי' רס"ב ס"ק ב' אם מל תוך ח' אפי' דיעבד לא מהני וצריך לחזור ולהטיף. א"כ זה ודאי לא מתקן גברא ומדוע חייב. אלא ע"כ ס"ל לר"א מקלקל בחבורה חייב: אמנם גוף דינו של הש"ך שם שחולק על הרא"ש וס"ל דצריך לחזור ולמול צ""ע לענ"ד. כי לפי הנראה הרמב"ם והתוס' בשיטת הרא"ש קיימי דאי"ל לחזור ולמול שהרי הרמב"ם בפ"א מה' שבת ועוד במקומות הרבה פסק דמקלקל בחבורה פטור וא"כ על כרחך מילה היינו משום דמיחשב תיקון דמה לי תיקוני מנא ומה לי תיקוני מילה. והנה בפ"ב משגגות הלכה ח' כתב מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד בע"ש או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת פטור. שהרי יש לו רשות למול אחד מהן ושבת דחויה היא אצלו וכו' אבל אם לא הי' אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב חטאת עכ"ל. הרי גם על מי שזמנו אחד בשבת אם לא הי' לו עוד אחד הראוי למולו בשבת חייב והרי מקלקל בחבורה הוא אלא ודאי דמתקן מילה ואי ס"ד שאפי' דיעבד לא עלתה וצריך לחזור ולמולו א"כ אין כאן תיקון כלל וכן התוס' בדף ק"ו ע"א) בד"ה חוץ מחובל שכתבו דר"י דאמר פוק תני לברא אליבא דר"ש קאי ואפילו ר"ש פוטר מקלקל גמור בחבורה וצריך תיקון קצת. וא"כ לר' יוחנן אליבא דכ"ע בעינן במילה הטעם דמתקן מילה ואם כן מה יענה ר' יוחנן בהך פלוגתא דאחד למול אחר השבת דלכולהו לישני לקמן (בדף קל"ו) עכ"פ ר"א מחייב ומה תיקן שהרי אפי' דיעבד לא עלתה לו חובת ברית וצריך לחזור ולמולו. אלא על כרחך שעלתה לו ואי"ל לחזור ולמולו: ואמנם אכתי איכא למימר כדעת הש"ך. ופלוגתא דאחד למול אחר השבת מיירי בקטן שיש בו צרעת בערלתו ומלו בשבת שהי' סבור שזמנו היום. ואז מילה דוחה שבת וצרעת ובאמת הי' זמנו אחר השבת ואף שלא תיקן לענין מילה מ"מ כבר תיקן שחתך הצרעת וטיהרו מצרעתו ולכך חייב אלא דקשיא לעיל (דף ק"ו ע"א) מנ"ל לר"ש להוכיח דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה והרי אף אם נימא דר"ש לא חשיב מילה תיקון לפי שאין כאן שום תיקון הגוף רק קיום המצוה מ"מ בהי' צרעת במקום מילה בודאי חשוב תיקון הצרעת ודלמא אצטריך קרא ביום ואפילו בשבת ימול בשר ואפי' במקום בהרת וזה מחשבת תיקון ואולי לר"ש מיחשב זה מלאכה שא"צ לגופה שמוהל א"צ לה רק לצורך התינוק ועיין לעיל (בדף צ"ד ע"א) גבי מוציא מת לקברו יע"ש בתוס' ד"ה ר"ש: