צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 19

גמ' מאי קאמר ופירש"י מאי פינוהו ומאי לא יתן והדר קאמר אבל נותן הנה דחיק רש"י לפרש דכל זה בכלל מאי קאמר משום דאי על פינוהו לחוד שואל הוה לי' למימר מאי פינוהו אלא דגם על הגמ' קשה והלא המשנה מפורשת שפיר דבשביל שיוחמו לא יתן ובשביל להפשיר נותן וא"כ אין כאן שום ספק במשנה רק בפירוש פינוהו אי כרב אדא אי כאביי והוה לי' למימר מאי פינוהו. והפני יהושע רגיש בזה: ונראה דכפל הבבות קשה לי' וכמו שדקדקתי לעיל. דמדקאמר שלא יתן בשביל שיוחמו שוב מדיוקא שמעי' הא להפשיר מותר ולמה כפל בסיפא וזה לי זמן רב מה שאמרתי שקושיא זו כיוונו רב אדא ואביי לתרץ כל א' לפי סברתו. רב אדא חידש פירוש הצירוף אם אינו מכוין לצירוף וממילא איצטריך סיפא דאל"כ הוה אמינא רישא לרבותא תנן בשביל שיוחמו ולא מיבעי' קאמר לא מיבעי' מים מרובים שהם כדי לצרף ודאי אסורים אלא אפילו מים מועטים שאין בהם לצרף אלא כדי שיוחמו ג"כ אסורים שאף שאין במועטים חשש צירוף יש בהם איסור בישול שגם אחר שפינה ממנו חמים והעבירו מן האור אפ"ה דופני הכלי מבשלים כל זמן שהוא חם וק"ו מים מרובים שאסורים משום מצרף לכך למיתני סיפא בהדיא היתר המרובים. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והלא מצרף שהקשו ודלמא מיירי בלא הגיע לצירוף ולדידי ניחא דא"כ סיפא מיותר לגמרי. ואביי מתרץ לשיטתו דבא לדייק דפינוהו דוקא מותר אבל פינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים. ולכן עכשיו שמפורש היתר המרובים במשנה שייך הדיוק על הסיפא אבל אם לא היה מפורש במשנה היתר המרובים אז לא הוה מוקמינן דיוקא דדוקא פינוהו על ההיתר שהרי ההיתר אינו מפורש כלל במשנה והוה מוקמינן דדוקא פינוהו על איסור המועטין המפורש במשנה וכך הוה דייקינן דוקא פינוהו ויש בו עדיין מים חמין הוא דאסור ליתן מים מועטים כדי שיוחמו אבל פינה ממנו מים ונשאר רק הכלי ריקם אפילו מים מועטים מותר שדופני הכלי לחוד אין בהם כח לבשל כלל ופוק חזי שהכסף משנה מחלק במים מרובים בין פינה ממנו מים לפינורו והמים בתוכו [וכמוש"ל[ הרי שלענין בישול חמיר יותר היכא שהמים בתוכו והכסף משנה כתב זה לאוקימתא דרב אדא וא"כ גם לאביי אי לאו סיפא הוה דייקינן דוקא פינוהו על הרישא ולמימר דגם מים מועטים אינם אסורים כי אם בפינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו מועטים מותרים דיותר יש לנו לדייק דיוקא דוקא על דבר המפורש במשנה ולא על דבר שהוא גופי' לא אתי אלא מדיוקא להכי פירש המשנה בסיפא אבל נותן לתוכו כדי להפשירן וגם זה מפורש במשנה ודייקינן דיוקא דפינוהו דוקא על היתר המרובים המפורש ג"כ במשנה. ואמנם לפי מ"ש במתני' דתני רישא בשביל שיחמו דאפילו מועטים אינם אסורים אלא בשביל שיחמו ודייקינן מיני' הא אם אינו מתכוין בשביל שיחמו מותר ולעולם דמרובים לעולם אסור בשביל צירוף ודיוק ההיתר הוא דוקא על מועטים דלא שייך בהו צירוף. שהם נשארים חמים ואינו מצרפם. ואף דדייקא משנתינו כר"ש. שאם אינו בשביל שיחמו מותר ואיך נאסור במרובים משום צירוף. יש לומר דצירוף הוה אמינא דהוה פסיק רישיה ולכך קמ"ל סיפא גם היתר המרובים: ובזה ניחא מה דיש לדקדק דמי הכריחו לרב אדא לאוקמי משנתינו דהיינו פינה ממנו מים למה לא מפרש במשנתינו בין פינה ממנו מים ובין פינוהו מן האור. דבשלמא לאביי אוסר פינה ממנו מים משום צירוף אבל לרב אדא מה חסר לאוקמי בכל אופני פינה [ולדעת הכ"מ נכון דבלא פינה מים אף המרובים אסורים] ולדידי ניחא משום דאיהו דייק רישא דוקא בשביל וכנ"ל ובפינוהו ויש בו מים ודאי שהמועטים שהם כדי שיוחמו אף אם אינו נותן בשביל שיחמו אסורים דהוה פסיק רישיה לענין בישול: ומה דתני סיפא דמתני' אבל נותן לתוכו וכו' כדי להפשירן ולא תני רבותא יותר וכך הוה לי' למיתני אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס בשביל להפשירן והוה קמ"ל רבותא יותר דאפילו יש בהם כדי שיוחמו מ"מ מותר כיון שאין כונתו לכך. יש לומר דאדרבה מרובים יש בהו רבותא יותר לומר שלא אסרינן משום צירוף: ואביי דמוקי משנתינו כר"י דדייק פינוהו כדאמרי' בגמ' א"כ קשה למה נקט רישא בשביל שיוחמו. יש לומר משום דכבר כתבתי דדיוקא דמשנתינו דדוקא פינוהו אבל לא פינה ממנו מים יש לפנינו ב' דנרים אם דקאי על האיסור השנוי ברישא דאפילו מועטים דוקא כולהו אסור אבל פינה ממנו מים מותר או דקאי על היתר המרובים דסיפא וכמימרא דאביי דדוקא פינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים ומי יכריע אם הדיוקא להיתר או לאיסור אלא דהחילוק לענין מועטים בין פינה ממנו מים לפינוהו. כבר הסברתי דפינוהו הוה פסיק רישיה אבל פינה ממנו מים לא הוה פסיק רישיה. וכל זה יש לחלק באינו מתכוין בשביל שיוחמו אבל אם מתכוין בפירוש בשביל שיוחמו בודאי שגם בפינה ממנו מים אסור ודלא כמו שכתבתי לעיל לומר דדופני הכלי אין בהם כח לבשל אפילו מים מועטים. ומעתה לפי הנחה זו להכי תנן ברישא בשביל שיוחמו וא"כ ליכא למידק דוקא פינוהו אבל פינה ממנו מים אפילו בשביל שיוחמו מותרים דאטו אם מתכוין לבשל יהי' ה"א להתיר וא"כ הא ודאי ליתא וא"כ על כרחין פינוהו היינו משום סיפא דפינה ממנו מים אפילו מרובים אסורים אבל אי תנן ברישא כדי שיוחמו שפיר הוה אמינא דדיוקא דפינוהו הוא על הרישא דבפינה ממנו מים אפילו כדי שיוחמו מותר אם אינו מתכוין משום דלא הוה פס"ר שהלא יוכל להערותן מהכלי קודם שיוחמו:

ע"כ גמ' והא מצרף ר"ש היא. לכאורה ה"ל לומר הא מני ר"ש ולפי מש"ל דמלישנא דמתני' דייק רב אדא דכר"ש אתיא ניחא דמתרץ ר"ש היא בלא הך קושיא ג"כ על כרחין ר"ש היא מדקתני בשביל שיחמו:

שם תוס' ד"ה מיחם שפינה וכו' וצ"ל דצירוף לא הוה פסיק רישי' דבפ"ר מודה ר"ש. יש להקשות דהא אינו מודה ר"ש אלא בפ"ר דניחא ליה וכדמשני הגמ' בדף ק"ג ע"א לא צריכא דקא עביד בארעא דחברי' וא"כ איכא למימר בצירוף דשפיר הוה פ"ר אלא דאיירי במאני' דחבריה ולדעת הערוך מותר לכתחילה לר"ש וא"כ שפיר משני ר"ש היא ועיין שם בדף ק"ג בדברי התוס' בשם הערוך ואין לומר דהתוס' הוכחו דלא הוי פסיק רישי' דאי ס"ד דהוה פ"ר א"כ אדמפליג בין להחם ובין להפשיר נפלוג בלהפשיר גופי' בין מאני דידי' ובין מאני דחברי'. דא"כ מה הקשו התוס' בד"ה והלא מצרף דנוקי לי' בלא הגיעו לצירוף דא"כ גם עתה קשה אדמפליג בין להחם ובין להפשיר נפלוג בלהפשיר ובין הגיע לצירוף או לא וכדמשני באמת הרשב"א בחידושיו ונלע"ד דהתוס' לשיטתייהו דהם חולקים שם על הערוך וס"ל דבפ"ר דלא ניחא ליה אף שאין חיוב חטאת לר"ש אבל עכ"פ אינו מותר לכתחילה:

ועוד נלע"ד לתרץ דברי התוס' אפילו לשיטת הערוך דלא נוכל לומר דרב אדא מוקי משנתנו במאני' דחבריה וא"כ מכלל דבמאניה דידיה מודה רב אדא דאסור אפי' לר"ש משום דהוה פ"ר דניחא ליה דא"כ היא גופא קשיא למה מוקי רב אדא בתינה ממנו מים ולא חייש לקושית אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ואי משום סברת התוס' דרב אדא לא חש לקושית אביי דרצה לאוקמי אליבא דהלכתא והלכה כר"ש וכמו"ש לקמן. והלא יש בידו לאוקמי כהלכתא כר"ש ואעפ"כ לאוקמי בפינוהו מהאור אבל פינה ממנו מים אסור ובמאני דידיה. וגם על אביי קשה כיון דאביי כר"ש ס"ל כמו שכתבו התוס' א"כ למה אמר ור' יהודה היא ואי משום דיוקא דדייק פינוהו נוקי כר"ש ובמאני' דידיה אלא ודאי דצירוף לא הוה פסיק רישי' כלל: ובזה ניחא מה שאיחרו התוס' סברא זו דצירוף לא הוה פסיק רישיה ולא כתבו דבר זה תיכף בריש שמעתין באוקימתא דרב אדא דמתרץ ר"ש היא שם ה"ל להתוס' למימר וצ"ל דלא הוי פ"ר דא"כ אף לר"ש אסור ולפי מ"ש ניחא דשם היה מקום לומר דשפיר הוה פ"ר אלא דאוקמי במאני' דחבריה וכסברת בעל הערוך אבל השתא דפריך אביי מידי מיחם שפינה ומוקי כר' יהודה וא"כ היא גופא קשיא למה לא חייש רב אדא לקושיא זו וצ"ל דרצה לאוקמי כהלכתא וגם אביי דחיק לאוקמי דלא כהלכתא וקשה על שניהם הא יש אוקימתא מרווחת אליבא דהלכתא ובפינוהו דוקא ובמאני' דידי' וכנ"ל ולכך הוצרכו התוס' עתה לחדש סברא זו דלא הוה פ"ר: ודע שקשה על דברי התוס' בריש סוגיין בד"ה והלא מצרף שכתבו וליכא לשנויי בלא הגיע לצירוף כדמשני בפ' אמר להם הממונה וכו' הנה בודאי קושיתם אינו על המקשה שהרי המקשה באמת גם שם ביומא הקשה והלא מצרף ולא אסיק אדעתיה לשנויי בשלא הגיע לצירוף וא"כ עיקר קושיתם רק על התרצן וכן מורה לשונם שכתבו וליכא לשנויי וכו' ולפי מ"ש איך היה יכול לשנויי כשלא הגיע לצירוף וא"כ משמע בהגיע לצירוף באמת אסור א"כ יהיה קשה מידי פינה ממנו מים קתני וכו' והלא בידו לשנויי פינוהו דוקא אבל פינה ממנו מים אסור ולאוקמי בהגיע לצירוף וכנ"ל: בא"ד ואע"ג דאביי סובר כר"ש דהא אמר לעיל וכו' ולכאורה קשה מי הכריחם דאביי מוקי משנתנו דלא כהילכתא ודלמא הא דעביד רבה כשמואל היינו בגרירה שהוא רק איסור דרבנן דחורש כלאחר יד הוא וכמו שהביאו התוס' עצמם מגמ' דסוף פירקין דף מ"ז] אבל בצירוף שהוא לדעת התוס' מלאכה דאורייתא דלמא סבר אביי כר' יהודה דהרי לקמן בסוף פירקין רצה רב יוסף לחלק אליבא דר"ש עצמו שלא התיר ר"ש אלא בגרירה שהוא דרבנן ולא במכבה שהוא דאורייתא אלא דמותיב רבא ממוכרי כסות ע"ש לקמן. והיינו להוכיח דר"ש עצמו מתיר גם באיסור תורה אבל אכתי אין הכרח שהאמורא שפוסק בגרירה כר"ש שיפסוק ג"כ באיסור תורה כר"ש. ונראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי דבסוף ד"ה ל"ש בדברי רב כתבו שגם בפינוהו יש כדי לצרף וא"כ קשה דה"ל לאביי למימר רבותא דאפילו בפינוהו אסור כדי לצרף וכמו דאמר רב אלא ודאי משום דרב דפוסק כר"י לא הוצרך לאחוז לישנא שיהיה מוכח ממשנה כר"י אבל אביי שאינו פוסק כר' יהודה אלא כר"ש הוצרך למימר לישנא דמוכח מיניה למה לא מוקי כר"ש [וכמו"ש לקמן] וא"כ אי הוה ס"ד בצירוף גם אביי פוסק כר"י הוה קשה למה לא אמר אביי רבותא דאמר רב: והא דקאמר אביי לעיל משמיה דרבה דעביד כר"ש בגרירה ולפי מ"ש להוכיח דגם צירוף פוסק אביי כר"ש א"כ קשה למה נקט גרירה שהוא רק דרבנן ולמה לא נקט צירוף לרבותא דאפילו בדאורייתא סובר כר"ש נראה דאביי קאמר לעיל כל מילי דמר עביד כר"ש וכו' והיינו הלכה למעשה א"כ יש לומר בגרירה ראה מרבה דעביד כר"ש אבל בצירוף לא אירע הלכה למעשה: ובגוף הדבר דפירש רש"י במס' יומא דצירוף דרבנן ובודאי דקשיין כל קושית התוס' שם וכאן נלע"ד דמעולם לא עלה על דעת רש"י ביומא דקאמר אפילו תימא שהגיע לצירוף למימר דר' יהודה עצמו דאומר עששיות של ברזל כונתו בהגיע לצירוף דאיהו הוא דסובר דבר שאינו מתכוין אסור והיינו אפי' בדרבנן כדמוכח מגרירה ודאי דלא התיר אלא בלא הגיע לצירוף אלא דאביי דידיה אמר אפי' תימא בהגיע לצירוף לדידן דפסקינן כר"ש היה מותר ועל זה מקשה מדמוקי אביי קרא כר' יהודה על כרחין כר"י ס"ל כדפירש רש"י שם ועל זה משני בצירוף דרבנן לא ס"ל כר"י אבל ר"י ודאי דאוסר אפילו בדרבנן כדמוכח מגרירה. אלא דקשיא היא גופה למה מחק רש"י ואין שבות במקדש וא"כ אביי אליבא דנפשיה אמר ולא לתרץ דברי ר"י ולמה באמת לא אמר בגמ' הטעם דאין שבות במקדש והוה ניחא יותר דאביי בא לתרץ דברי ר' יהודה עצמו לכן נלע"ד הא דצירוף הוא דרבנן הוא מטעם דהוי מלאכה שאצ"ל אבל לר' יהודה עצמו ודאי דצירוף דאורייתא דהרי ר' יהודה מחייב מלאכה שאצ"ל וא"כ ניחא סוגיא דהכא וסוגיא דיומא ובהכי ניחא מה שהיה קשה לפי' רש"י דצירוף הוא דרבנן א"כ קשה בסוף שמעתין דקאמר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל. ולכאורה תמוה והלא לעיל בפרק במה מדליקין [דף כ"ב) מפורש פלוגתא דרב ושמואל וקאמר שמואל בהדיא הלכה כר"ש בגרירה ושם ה"ל להקשות למימרא דשמואל כר"ש ס"ל ואי משום דשם הוה אמינא דוקא בגרירה שהוא חורש כלאחר יד והוה רק, דרבנן פוסק כוותי' ולא בדאורייתא א"כ קשה הלא גם צירוף הוא לשיטת רש"י דרבנן. אבל לפמ"ש ניחא דהא דצירוף הוא דרבנן הוא רק מטעם משאצ"ל א"כ פשיטא דקשה למה אוסר שמואל בגחלת של עץ: בא"ד ורב אדא לא חש לקושית אביי ומוקי לה כהלכתא וכו' אמנם לפי מ"ש לעיל דרב אדא דייק מלישנא דמתני' דע"כ כר"ש. אתי אין אנו אחראין לומר דמשום דרוצה לאוקמי משנתינו אליבא דהלכתא מוקי לה כר"ש אלא יכול להיות דרב אדא פוסק כר' יהודה בגרירה ואעפ"כ דחיק לאוקמי אליבא דר"ש משום דדייקא רישא כר"ש. ולפ"ז שפיר גרסינן אמר רב אדא אמר רב ואף דפסק רב כר"י מ"מ מוקי משנתנו כר"ש משום דדייקא משנתנו כר' שמעון מדתני רישא בשביל שיוחמו ומה דמסיק בסוף הסוגיא דרב אמר ל"ש וכו' אבל שיעור לצרף אסור לאו לפרש המשנה אמר רב דבר זה דמשנתנו ודאי כר"ש וכנ"ל אלא רב לעצמו אמר דבר זה להלכה למעשה לשיטתו דפוסק כר"י אינו מותר אלא שיעור להפשיר: ובזה מתורץ מה שיש לדקדק לסברתי דדייקא משנתנו כר"ש א"כ מאי פריך בסוף הסוגיא למימרא דשמואל כר"ש ס"ל ולדידי יפלא מנ"ל דשמואל כר"ש ס"ל דלמא כר"י ס"ל ומשנתנו מפרש אליבא דר"ש משום דדייקא רישא כר"ש. אבל לפי מ"ש דגרסינן בריש סוגיא אמר רב אדא אמר רב א"כ רב גופי' מוקי משנתנו כר"ש ומה דאמר רב שיעור לצרף אסור לא לפרש המשנה אמר זה אלא להל' א"כ שמואל דפליג ג"כ להלכה אמר א"כ שפיר מקשה למימרא דשמואל כר"ש ס"ל:

תוס' ד"ה ל"ש אלא וכו' ושמואל אמר וכו' משמע אפילו במתכוין ולהכי פריך וכו' כתב מהרש"א וצ"ע למאי דאוקמי בשיעור לצרף אמאי לא משמע לי' נמי אפי' במתכוין כדהוה משמע ליה מעיקרא. ולענ"ד לא קשה מידי דבשלמא מתחלה א"כ הוה מוקי רב כאוקימתא דאביי ממש א"כ קשה למה לא אמר כלישנא דאביי ממש דעדיף טפי שמלשון זה מוכחא מתני' כר"י והוה ליה לרב למימר ל"ש אלא פינוהו כדאמר אביי ממש אלא ודאי משום דרצה לומר לשמואל לישנא דאפי' לצרף לרבותא דלצרף לכתחילה שרי ולכך נקט גם לרב לשון זה אבל לצרף אסור וא"כ מוכח דשמואל מתיר לצרף לכתחילה ולכך מקשה ולצרף וכו' מי שרי אבל כדמסיק ל"ש אלא שיעור לצרף ולפירוש רש"י מוקי רב משנתנו כרב אדא ובפינה ממנו מים מחלק בין לצרף ובין להפשיר ולא מצי לאחוז לישנא דאביי וקושיא מעיקרא ליתא א"כ שוב מהי תיתי לפרש לשמואל דלצרף לכתחלה ג"כ שרי: ולא עוד אלא שאני תמה על הרש"א שהרי סברא זו לדקדק בדברי רב שלא אמר ל"ש אלא פינוהו מוכרח מדבריהם שכתבו לקמן בשיטת ר"י דרב מוקי כאביי לגמרי דפינוהו עם המים וכו' וכי קאמר אביי אבל המיחם שפינה ממנו מים הה"ד דמצי למימר בד"א בשיעור להפשיר וכו' אלא ניחא ליה למינקט פינוהו משום דמלשון זה דייק דאתי' כר"י ע"ש וא"כ קשה להיפוך על רב למה לא נקט לישנא דאביי ל"ש אלא פינוהו וכו' כיון דמפרש לגמרי כאביי. וצריך לומר דרב יותר ניחא להשמיענו חידוש דאפילו בפינוהו יש לפעמים איסור צירוף דהיינו במלאוהו כולו ואביי ניחא לי' למינקט ל"ש אלא פינוהו שמזה דייק דלא כרב אדא וכל זה לשיטת התוס'. אבל לשיטת רש"י בריש מימרי' דרב ל"ש אלא להפשיר אבל לצרף אסור ופירש"י לצרף שפינה ממנו מים וא"כ רב מוקי כאביי ממש בלי שום חידוש דין והוה לי' לרב למינקט לישנא דאביי ממש שהרי מלשון זה מוכחא משנתינו כר' יהודה אע"כ כמ"ש דמשום דרצה לומר לשמואל דאפי' לכתחלה שרי להכי גם לרב נקט לשון זה: ומה שעלה על דעת הרש"א בזה נלע"ד דס"ל שאין זה דקדוק כלל למימר דהוה לי' לרב לאחוז לישנא דאביי. דבשלמא אביי דפוסק כר"ש להלכה וכמו"ש התוס' בד"ה מיחם וכו' ומ"מ מוקי משנתינו כר' יהודה משום הך דיוקא דמידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ולכך אחז לשון ל"ש אלא פינוהו דבשביל לשון זה נדחק לאוקמי משנתינו דלא כהלכה. אבל רב דפוסק הלכתא כר' יהודה א"כ אין צריך שום הוכחה וטעם למה מוקי משנתינו כר' יהודה ולכך לא הוצרך למימר הך לישנא כלל: אמנם לפמ"ש לעיל דפלוגתא דרב ושמואל לאו אמשנתינו קאי והא דמוקי רב אדא משמיה דרב משנתינו כר"ש משום דדייקא משנתינו כר"ש בלא"ה ניחא דבשלמא אביי דקאי לפרש המשנה נקט לישנא שיהיה מוכח מהמשנה אבל רב אדרבא משנתינו מוקי כר"ש דרב אדא בריש שמעתין משמי' דרב קאמר ועכשיו רב קאי להלכה ולא לפרש המשנה ולכך לא אחז לישנא דאביי דמלשון זה הוה משמע שמוקי משנתינו כר' יהודה והא ודאי ליתא:

*דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה מיחם וכו' אבל בדבר שהוא מדרבנן לא וכו' ומיהו בלא"ה ק' לפי וכו' גם מהא דאמרי' לעיל דאמבטאות של כפרים אסור לטייל בהם מפני שמזיע יש להוכיח ג"כ דלא כרש"י דהא ע"כ באינו מתכוין איירי דאי במתכוין אפי' דכרכים נמי אסור ואפ"ה דכפרים אסור אף דאינו מתכוין משום דהוי פסיק רישי' אע"ג דזיעה אינו אלא מדרבנן:

דף מ"ב ע"א גמ' למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והאמר שמואל וכו' כבר הקשו התוס' בד"ה אפילו של עץ. נמי וכו' דמה ס"ד דמקשה דמשום דסבר שמואל כר"ש בדבר שאינו מתכוין יסבור כמותו במשאצ"ל. ונלע"ד דהא כבר כתבתי לעיל דלשיטת הערוך דבפ"ר דלא ניחא לי' מותר לכתחילה נוכל לומר דצירוף שפיר הוה פ"ר ודלא כסברת התוס' לעיל ד"ה מיחם וכו'] והא דמשני ר"ש ואף דמודה בפ"ר מ"מ מיירי במאני דחבריה וכדברי הערוך אבל לר"י בפ"ר אף דלא ניחא ליה ודאי חייב אפילו חטאת כדמוכח מכיבה עליונות והובערו תחתונות שהביאו התוס' לעיל. והנה בהחילוק שיש בפסיק רישיה בין ניחא ללא ניחא כתבו התוס' לקמן דף ק"ג ד"ה בארעא דחבריה הטעם דהוי מלאכה שאצ"ל. וכן מורה לשונם בשמעתין בסוף ד"ה מיחם וכו' אבל ביומא פסחו על שתי סעיפים ומשמע שם בדבריהם שכתבו שם באמצע הדיבור (דף ל"ה ע"א) ולא דמי לחותה גחלים להתחמם וכו' ופטור לר"ש כיון שאינו נהנה כלל וכו' וא"כ בבירור לא נתכוין להבעיר אבל בההיא דהבונה כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין וכו' עיין שם בדבריהם ומשמע דלענין כוונה עצמה אף שעושה בלא מתכוין מ"מ במה דנהנה אנן סהדי שמתכוין אלא שהתוס' כתבו כל זה לר"ש בפסיק רישי' אבל במה דלא הוה פ"ר בכל גווני מותר לר"ש דהא דומיא דמודה בפ"ר פליג באינו פסיק רישיה ובפ"ר דמודה היינו בניחא ליה ממילא מאי דפליג ומתיר באינו פ"ר היינו אפי' בניחא ליה: ולפי זה יש לפנינו לומר לר"י דאוסר אינו מתכוין ובשום מקום לא מצינו שיאמר ר' יהודה בפירוש אינו מתכוין אסור אלא דמתוך דבריו אנו לומדים שאוסר בגרירה וכיוצא בו וא"כ יש לפנינו לומר דר"י פליג אדברי ר"ש דלדידי' שוה אינו פסיק רישיה לפסיק רישיה וכמו שהדין בפ"ר לדברי ר"ש כמו כן לר"י באינו פסיק רישיה ועד כאן לא אסר ר' יהודה אלא בניחא ליה ואף שאינו מתכוין להדיא מ"מ כיון דניחא ליה אנן סהדי שמתכוין אבל במידי דלא ניחא ליה מודה ר"י שמותר ובגרירה מיירי בארעא דידיה וניחא ליה דודאי שהחריץ שעושה הוא תיקון דאי הוה מקלקל לא הוה צריך הגמ' לומר דהוה חורש כלאחר יד ומעתה אם נאמר סברא זו להלכה דר' יהודה אינו אוסר דבר שאינו מתכוין אלא בארעא דידיה א"כ גם בצירוף יש לחלק לר"י בין מאני' דידיה ובין מאניה דחברי' וכל זה אי נימא שהקולא לא ניחא ליה הוא משום דניחא ליה מיקרי יותר מתכוין משום דאנן סהדי וא"כ גם לר"י י"ל סברא זו באינו פסיק רישי' אבל אם נימא עיקר החלוק בין ניחא ליה וכו' הוא משום מלאכה שאצ"ל א"כ תינח לר"ש אבל לר"י אין שום חילוק כלל ומינה דגם לר"ש אין לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה אלא באיסורי שבת אבל בכל התורה כולה דלא שייך משאצ"ל גם לר"ש אין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה: ומעתה נבין כוונת דברי הגמ' למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכו' דהא כיון דמוקמינן למתני' כר"ש ואף דצירוף הוה פ"ר כרב דהכא מיירי במתני' דחבריה והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכמוש"ל והי' סבור המקשה שעיקר קולא דר"ש בלא ניחא ליה היינו משום משאצ"ל וא"כ מכלל דשמואל סבר כר"ש אף במשאצ"ל ושפיר הקשה אפילו של עץ והתרצן דמשני בדבר שא"מ סבר כר"ש ובמשאצ"ל סבר כר"י ולכאורה מאי דאמר בדבר שא"מ סבר כר"ש הוא מיותר שכבר אמר בדברי המחשה ולא הוה לי' לשנות רק במשאצ"ל סבר כר"י ואי משום שרצה לומר שאף בזה סובר כר"ש אפ"ה בזה סובר כר"י ולאפוקי מדעת המקשה א"כ הוה לי' למימר בלשון הזה נהי דסובר כר"ש בדבר שאינו מתכוין אפ"ה במשאצ"ל סובר כר"י ולדידי ניחא בחד מתרי טעמי או שהחילוק בין המקשה להתרצן דלדעת המקשה הוה מצרף פסיק רישיה והי' סבור עיקר ההיתר בלא ניחא לי' הוא משום משאצ"ל והתרצן השיב לו דמצרף לא חשיב פ"ר וא"כ כך הם דברי התרצן לא כשעלה על דעתך דגם בפ"ר סובר כר"ש לא כן הוא בדבר שאינו מתכוין הוא דסבר כר"ש אבל לא בפ"ר וממילא במלאכה שאצ"ל פוסק כר"י. אי נמי שגם לדעת התרצן הוה מצרף פ"ר אלא שלדעת המקשה עיקר היתר לא ניחא לי' הוא משום דהוה משאצ"ל וניחא לי' הוה צריכא לגופא והתרצן סובר ההפרש בין ניחא ללא ניחא לי' הוא שלא ניחא מיקרי אינו מתכוין משא"כ ניחא לי' מיקרי מתכוין והכי משני לי' בדבר שאינו מתכוין דהיינו בלא ניחא לי' סבר כר"ש ולא כשעלה על דעתך שהטעם בזה הוא משום מלאכה שאצ"ל אלא הטעם בזה דמיקרי אינו מתכוין. ועל פי סברת הנ"ל עמדתי על עומק דברי הרא"ש שכל חקרי לב נלאו ולא מצאו ידיהם לעמוד על דבריו בפרק שמונה שרצים סימן ט' שכתב שם לענין לשתות משקין לרפואה והוא משקה המסרס וכתב הרא"ש ולא שייך דברי בעל הערוך דאומר לא אסר ר"ש פ"ר אלא בניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא לי' מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא לי' כיבוי והקשה מהר"ל מפראג והלא מסיק שם בזבחים דלר"ש באמת שרי ועיין בבה"ז שהביא דבריו וכל שינויי דידיה דחוקים ועיין במג"א סימן ש"כ ס"ק כ'.