צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 6

אמנם לפי מ"ש לעיל דרש"י ותוס' הקשו רק מנתן בע"ה לתוכה ולא הקשו מנטל בעה"ב מתוכה משום דלא נתקיימה מחשבתו לכן הי' פטור וכפי גירסת התוס' לקמן דף צ"ז דנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור א"כ עדיין קשה דמאי מתרץ הא מני אחרים דלא בעי מקום ד' דהא גם בעקר ממקומו לא נתקיימה מחשבתו שהרי קירב עצמו וזה רצה לזרוק ברחוק ולכך פטור. ולעולם דמיירי מר"ה לרה"י וברה"י מקורה אלא דא"כ למה נקט עמד ועקר הא מלתא יכול להשמיענו בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע. אך דאפשר דגם הא מלתא דברה"י עכ"פ קלוטה כמו שהונחה קמ"ל:

*) תוס' ד"ה לא מחייב ר' וכו' מדלא נקט מרה"י לרה"י וכו'. צ"ע דאי הוה אמר הזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ה"א דטעמא לאו משום קלוטה אלא משום דילפי' זורק ממושיט דכה"ג הי' במושיט. וי"ל דא"כ ליתני הכי הזורק מרה"י לרה"י שכנגדו ור"ה באמצע וזה לא היה במשכן דבמשכן הי' בדיוטא אחת אלא ודאי דלא מחייב אלא ברה"י מקורה:

ע"ב גמ' המוציא מרה"י לר"ה דרך סטיו חייב וב"ע פוטר. בכתובות (דף ל"א ע"ב) תוד"ה מהלך כעומד דמי ומעביר וכו' הלכתא גמירי לה ולא ילפי' מינה דהתם מקום חיובא וכו' וכ' מהרש"א אע"ג דהכא נמי מקום חיוב הוא ואמרינן בי' מהלך כעומד היינו דוקא לענין הקני' דהוי מקמי העקירה דחיוב שבת אבל לענין חיוב שבת ודאי דהכא אין חילוק אם מהלך כעומד אי לאו וכו' וע"ש ודבריו צריכין עיון קצת. ואמנם כעת אני אומר לדבריו דמחלק לענין חיוב ממון אמרי' מהלך כעומד ולענין חיוב שבת לא נ"מ מידי בזה דבין כך ובין כך חייב סקילה קשה מי דחקו לאוקמי כב"ע נימא דע"כ לא פליגי חכמים עלי' דב"ע אלא לענין שבת משום דילפי ממעביר ולא מחלק בין מקום חיוב או מקום פטור ועד כאן לא ילפי ממעביר אלא לענין שבת אבל לענין ממון שפיר אמרינן מהלך כעומד ולכך לענין חיוב ממון אמרי' שכבר נתחייב בגניבה וכו'

והנראה משום דממ"נ או דילפי' לגמרי ממעביר או דאמרי' מעביר חידוש הוא שיתחייב באותו רשות והל"מ הוא ולא ילפי' מיניה במקום אחר. ובשלמא לב"ע דלא יליף מיני' מקום פטור גם בממון לא יליף מיני' אפי' במקום חייב דלענין שבת הוא דגלי ולא לענין ממון. אבל רבנן כיון דילפי מיני' מקום פטור א"כ לא ס"ל דמעביר חידוש הוא אי נמי דבאמת לא ממעביר ילפי אלא מצד הסברא ס"ל דמהלך לאו כעומד א"כ הה"ד לענין ממון ולכך מוקי לה כב"ע:

ועפ"י סברא הנ"ל דנוכל לומר דרבנן לאו מסברא סברי מהלך לאו כעומד אלא דילפי ממעביר. ניחא מה דנקט בגמ' פלוגתא דב"ע ורבנן בשלש רשויות. דהיינו רה"י ור"ה וכרמלית ביניהם ואפושי רשויות בדבריהם למה. ונפלגי במוציא מרה"י לר"ה להדיא אלא שלא הניחו בר"ה ולא עמד לפוש וקלטה אחר או כלב מידו דב"ע מחייב וחכמים פטרי משום דמהלך לאו כעומד אי, נמי בגוונא דר' יוחנן המעביר חפציו ממקום למקום ונמלך להוציאם דב"ע מחייב וכדמוכח בכתובות. וכמו"ש התוס' כאן ולרבנן פטור וכמימרא דר' יוחנן

והנה הרשב"א בחידושיו ג"כ דלב"ע מעביר היכי דמי דמחייב וניחא לי' דמעביר הל"מ וכמו"ש התוס' וקשיא לי' א"כ אפי' עמד לפוש נחייב במעביר והתוס' בד"ה בשלמא באמת מספקא להו לב"ע בזה והרשב"א כתב שכך היא הלכה במעביר דלפוש פטור והקשה א"כ נילף ממעביר דמהלך לאו כעומד וניחא לי' דשאני מקום חיוב לב"ע משא"כ סטיו מקום פטור לכ"ע ומקום פטור ממקום חיוב לא ילפי' להחמיר עליו

והנה באמת גם במקום חיוב ס"ל לב"ע דמהלך כעומד וכמו"ש התוס' בשמעתין דב"ע לא ס"ל להא דר' יוחנן. וצ"ל דבמקום חיוב ס"ל לב"ע דוקא להחמיר גילתה תורה במעביר דמהלך לאו כעומד אבל להקל לא אמרינן מהלך לאו כעומד ובמקום הטור אפי' להקל אמרי' מהלך כעומד. ואי הוה נקט פלוגתייהו במקום חיוב ה"א דדוקא התם סברי רבנן מהלך לאו כעומד משום דילפי ממעביר ולא מחלקי בין להחמיר ובין להקל אבל במקום פטור מודי דלא ילפי' ממקום חיוב. קמ"ל דאפי' במקום פטור ולהחמיר ילפי ממקום חיוב. אלא דקשיא א"כ יש לטעות בדברי ב"ע דדוקא במקום פטור סובר דמהלך כעומד אבל במקום חיוב מודה דלאו כעומד בין להקל ובין להחמיר וא'"כ אכתי קשה למה לא נקט פלוגתייהו כנ"ל. וא"כ ע"כ אי אפשר לתרץ רק בחדא מתרתי. או דבאמת רבנן סברי מהלך כעומד מסברא רק דממעביר ילפי דלהחמיר אמרינן מהלך לאו כעומד אבל לא להקל. וכדרך שלדברי הרשב"א הוא במקום חיוב לב"ע כן הוא לרבנן בין במקום חיוב ובין במקום פטור וא"כ ליכא פלוגתא בינייהו [במקום חיוב] או דנימא דבן עזאי במקום חיוב יליף ממעביר בין לחיוב ובין לפטור דלאו כעומד. והנה חלוקה זאת השניה אי אפשר לומר דא"כ ברייתא דגונב כיס בשבת אמאן תרמיי' למאן דסבר כלישנא דהגבהה צורך הנחה ע"ש בדבריהם בכתובות בתוס' ד"ה הכא נמי נימא הכי וכו' וצריך לומר כחלוקה הראשונה דלרבנן להחמיר הוא דאמרי' [לאו[ כעומד ולא להקל א"כ ר' יוחנן דאמר המעביר חפץ וכו' דלא כמאן דאפי' לרבנן עכ"פ אמרי' מהלך כעומד אמנם נוכל לומר דלכך לא מוקי פלוגתייהו במוציא להדיא מרה"י לר"ה דא"כ אף דהוה ידעינן דלרבנן מהלך לאו כעומד אכתי לא הוה ידעינן מוציא דרך סטיו שהוא חייב דאולי לא גמרינן מצידי ר"ה ולא אשכחן כה"ג דחייב:

אלא דקשיא השתא דנקט דרך סטיו לא ידעינן דב"ע סובר מהלך כעומד. דאולי טעמו משום דלא אשכחן כה"ג דחייב. אלא שזה אי אפשר לטעות. שהרי חזינן מפורש בדבריו דמודה בזורק ומעתה זכינו להבין מה שנדחק בו הרא"ש ז"ל כיון דר' יוחנן גופי' לא ס"ל כבן עזאי כמבואר בדבריו [וכאן בתוס'] וא"כ למה לו לר' יוחנן לפרש דברי בן עזאי ולמימר שמודה בזורק ובשביל כך רצה הרי"ף לומר דר"י ס"ל כבן עזאי מדפי' דבריו והרא"ש הקשה שהרי ר"י ס"ל דמעביר חפץ ממקום למקום וכו' ונדחק הרא"ש שדרך האמורא לפרש דברי התנא אף דלא ס"ל כוותיה הגהת נכד המחבר עיין בדברי רבינו לעיל דף ג' ע"ב בדברי הגמ' ד"ה דתניא וכו' שמתרץ דברי הרי"ף בע"א: ולדידן דר' יוחנן בא לתרץ דברי עצמו דאמר לעיל שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וקשה מדלא פליגי בכיוצא בזה מכלל דבמקום חיוב גם לרבנן מהלך כעומד דילפי' ממעביר. ולהכי בא ר' יוחנן לתרץ ומביא ברייתא מפורשת דמודה בן עזאי בזורק ותניא נמי הכי הוא דברי **ר' יוחנן בעצמו ואם כן לבן עזאי ליכא למיטעי ולומר שטעמו משום דלא אשכחן כה"ג דחייב אבל אי הוה נקיט פלוגתייהו במוציא מרה"י לר"ה וכגוונא דר' יוחנן הוה אמינ' דדרך סטיו גם לרבנן פטור משום דלא אשכחן כה"ג. דחייב אבל לעולם דלרבנן אפי' במקום חיוב אמרינן מהלך לאו כעומד ע"ש:

דף ז' ע"ב גמ'. אמר רב גידל וכו' בית שאין תוכו עשרה וכ' הנה הרמב"ם השמיט ולא הביא הך דרב גידל ולא מה דאמר אביי עלה ואם חקק בה ד' על ד' וכו' והוא תמוה שהרי אין חולק עליו בשמעתין ולא ראיתי לנושאי כליו שהרגישו בזה. ונראה דס"ל לרבינו דהך סוגיא נדחית מהלכה וס"ל גידוד חמשה ומחיצה חמשה דאמר רב חסדא בעירובין (ד' צ"ג ע"ב) דאין מצטרפין היינו תל גבוה חמשה ועשו עליו מחיצה חמשה כפי' אי נמי שכתבו התוס' בגיטין ט"ו ע"ב בד"ה גידוד. ועל מה שהקשו שם התוס' ויחשב רה"י מטעם דאי בעי מנח עלי' מידי ומשתמש לא ס"ל לרבינו תי' התוס' שם לחלק בין רחב הרבה וכו' אלא ס"ל דרב חסדא סבר דגם אי מנח עליו מידי לא מהני למיחשב תוכו רה"י דהיינו הך דרב גידל שקירוייו משלימו ואפ"ה אין מטלטלין בתוכו אלא בארבע וא"כ כיון דאיפסקא הלכתא שם בעירובין ובגיטין דגידוד ומחיצה מצטרפים ממילא ליתא לדרב גידל דמה לי קרקעיתו דהיינו תל חמשה שמשלימו ומה לי קירומיו שמשלימו. לכך כיון שרבינו פסק בפ' ט"ז מה' שבת ה' ט"ו דגידוד ומחיצה מצטרפים לכך השמיט הך דרב גידל:

אלא דאכתי היה לו להביא הך דאביי דנ"מ אם תוכו וקירוייו אינם גבוהים עשרה וכך היה לו לומר. בית שאינו גבוה עשרה וחקק בו ד' על ד' וכו'. ונראה דאם החקק הוא תוך ג"ט סמוך למחיצות לא הי' אביי מודיע שום חידוש דהיינו בור וחולייתו מצטרפים דאמר ר' יוחנן לקמן ובעירובין (דף צ"ט ע"ב) ממתני' דבור ברה"ר וכו' ועיקר רבותא דאביי אפילו ברחוק יותר מג"ט וכמו"ש התוס' והרא"ש בשמעתין. וטעם הדבר שמהני כאן אפי' רחוק יותר מג"ט כ' הרא"ש משום דמחיצות החיצונות גבוהות עשרה וא"כ לא הי' צריך הרמב"ם להביא האי דאביי דממ"נ אם הוא תוך ג"ט כבר הביא בפ' ט"ו ה' ט' דבור וחולייתו. ואם רחוק יותר מג"ט ממ"נ אם המחיצות החיצונות גבוהות עשרה א"צ לחקור להרמב"ם דליתא לדרב גידל ואם גם תוכו וגם קירוייו אינם גבוהים עשרה באמת לא מהני לחקוקי רק תוך ג"ט:

דף י"ג ע"ב גמ' האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני. בתוס' ד"ה אוכל ראשון וכו' אי תנן אוכל ראשון לחוד וכו' עיין רש"א שדברי התוס' על המשנה דמס' זבים קאי ולא על גזירת י"ח דבר ובאמת כן מורה לשון תוס' אי תנן וכו' אבל צריכים אנו לתת לב על הגוזרים למה נמנה אוכל ראשון ושני בשנים. וע' בסוף השיטה דף י"ז.] בתוס' ד"ה הניחא שבאמת נסתפקו בזה. אבל לרש"י שם ודאי נמנו לשנים והוא גופא טעמא בעי שהרי חד טעמא לתרווייהו זימנין דאכיל אוכלים טמאים וכו'. בשלמא על משקים נתנו בגמ' טעם דלא שכיחא. אבל אוכל ראשון ושני שכיחי כי הדדי. הן אמת דאיכא למימר דמתחלה גזרו על אוכל ראשון ולא על אוכל שני משו' דדמי כחוכא וכו' וע' בתוס' (דף י"ד ע"א) ד"ה ר"י אומר וכו' ולבסוף גזרו גם על אוכל שני משום דמצינו כיוצא בזה ע"י משקין. ונוכל לומר שלא גזרו על אוכל שני עד שמתחלה גזרו על אוכלין שנטמאו במשקין דהיינו גזירת כל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה. ואז שוב שמצינו שני עושה שני ולא דמיא לחוכא גזרו על אוכל שני. ואף שבמשנה נאמר אוכל שני בריש המשנה קודם האוכלים שנטמאו במשקין י"ל דהתנא כבר רצה לשנותם בסדר הנאות וסמך אוכל שני אצל אוכל ראשון ששניהם טעם אחד להם. וכ"ז לר' יהושע אבל לר' אליעזר שגזרו על אוכל ראשון שיהי' ראשון מה שלא מצינו כיוצא בזה ואפי' טעם נכון לא מצינו לדידיה שהרי היה די לגזור עליו שיהיה שני וכבר יצאנו מכל החששות כמבואר בתוס' חולין (דף ל"ג ע"ב) בד"ה האוכל וכו' עד שהוצרכו לומר דר"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי וא"כ ממילא אוכל ראשון ושני כחדא נגזרו ולמה נמנו בשתים. ולומר לפי שזה ראשון וזה שני וחלוקים בדינם לכך נמנו בשתים. הנה אוכל אוכל שלישי שהוא שלישי ג"כ יומנה בפ"ע ואיתוספו להו י"ח דבר בשלמא לר"י מה שאוכל שלישי שני לקודש זה לא נמנה מכלל גזירה שעל זה לא גזרו כלל אלא הוא מטעם ששמירתה טומאה היא אצל הקודש והוא עפ"י דין ולא עפ"י גזירה אלא לר"א קשה. ואם נימא דאוכל שלישי שלישי לא באותו פעם גזרו רק אח"כ היה ניחא. אבל כיון דלר"א אין טעם באוכל ראשון להיות ראשון רק משום שמשוה מדותיו וגם באוכל שלישי להיות שלישי אין שום טעם רק להשוות האוכל כמאכל וע' רש"א בשם הר"ש. וא"כ מסתמא כהדדי נגזרו. וממ"נ אי נימנינהו לתלת או כחד. ואולי דלר"א אוכל שלישי לא בו ביום גזרו. ובשלמא אוכל ראשון שעכ"פ יש טעם לגזור עליו אלא שהיה די לעשותו שני בזה אהני לעשות אוכל כמאכל להיות ראשון. אבל אוכל שלישי שאין שום טעם לגזור עליו כלל לא גזרו באותו יום כלל רק אח"כ גזרו גם בזה כדי להשוות אוכל כמאכל בכל גווני:

ואמנם גם לר"י אוכל שלישי נעשה שלישי לתרומה וכמבואר במס' חולין שם שדייק בגמ' שני לקודש ואין שני לתרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוה נפקא מיני' שאסור לאכול תרומה וכו' וזו מעלה בעלמא מדרבנן כמבואר במס' זבחים [דף צ"ט] לאכילה עבוד מעלה ע"ש. אמנם י"ל דאין לכוללו בגזירת ח"י דבר דכולם גזרו דבר מפני דבר. וצא ועיין בכולם ותמצא שכולם משום גזירה ולהכי אמרו גזרו בו ביום. אבל מה שאוכל אוכל שלישי שנאסר מלאכול בתרומה אין בו שום טעם לגזור מפני דבר אבל הוא רק מעלה בעלמא בלי טעם ולכן אינו בכלל ח"י דבר שגזרו בו ביום. ואעפ"כ נלע"ד שלא עשו מעלה זו אז. דאם כן למה הוצרכו לעשות אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני שני די היה שיוחשב שלישי וג"כ שוב לא שקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה וכן בשותה משקין טמאים. ולמימר שעשאוהו שני בשביל מעשר דדלמא שקיל משקין דמעשר וכו' וכמו"ש התוס' במס' חולין א"כ תינח לרבנן בפי"א מפרה שכל הטעון ביאת מים מד"ס אסור במעשר אבל לר"מ דמותר במעשר א"כ לא אהני כלום בתקנתן למעשר הן אמת שבאוכל אוכלין עשו פעולה דשוב לא שקיל משקין דמעשר שהרי אם הוא שני שוב מטמא משקין אפי' דחולין. אבל בשותה משקין שהחשש דלמא שקיל אוכלין לא עשו שום פעולה שיהיה שני ואם היו עושין אותו ראשון שפיר היו מוציאים אותו מחששא דשקיל אוכלין דמעשר [אבל[ לעשותו שני ליכא שום תיקון לר"מ ולהכי באמת קאמר בגמ' משום תרומה שזה שייך לכ"ע בין לר"מ ובין לרבנן. וא"כ הוא גופא קשיא בשביל תרומה די שיוחשב שלישי אלא ודאי שאז עדיין לא עשו מעלה זו שאם האדם נחשב שלישי לא נאסר בתרומה. ואז עשו הכל מלתא בטעמא ואם לא היו עושים אותו שני אין טעם לאסרו בתרומה לכך הוצרכו לעשותו שני וממילא פוסל גם בנגיעה:

ובמה שכתבנו יש לנו עוד טעם לומר דאי הוה נקט אוכל ראשון הוה אמינא דאוכל שני אינו פוסל כלל. ואף שהחשש שישנו באוכל ראשון ישנו גם באוכל שני משום דהוה אמינא דלאוכלי תרומה לא חששו כלל משום שכהנים זריזים הם ורק לאוכלי מעשר חששו וחשש זה שייך רק באוכל ראשון אבל באוכל אוכל שני אפי' אם שדי משקין דמעשר לפומי' אין שני עושה שלישי במעשר ואף ששני מטמא משקה אפי' דחולין דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה מ"מ זה אינו רק מדרבנן ולאיסור דרבנן לא חששו אבל באוכל ראשון ושקיל משקה דמעשר יש חשש איסור תורה וחששו להכי איצטריך לומר אוכל שני:

ועפ"י מ"ש הרש"א בחולין לחלק בין אוכל שלישי של חולין שנעשו עט"ת שנפסל גופו מלאכול בתרומה ובין אוכל שני של חולין גרידא אם הי' גופו נעשה שלישי לא היה אסור באוכלי תרומה ומחלק שם בין אוכל ראשון ושני דר"א ובין אוכל ראשון ושני דר' יהושע ע"ש בדבריו על דברי תוס' (דף ל"ג ע"ב) האוכל ובסוף ל"ד ע"א ד"ה שני וכו', ממילא ניחא דהוצרכו לעשותו שני בשמעתין דמיירי באוכל אוכל ראשון או שני של חולין גרידא:

ובאמת גוף דברי המהרש"א שם תמוהים. דר"י דאיירי שם בחולין שנעשו על טהרת תרומה. היינו בשלישי אבל בראשון ושני דר"י איך נרמז שם דאיירי בחולין שנעשו עט"ת ולא בחולין גרידא. ואם נימא דבר הלמד מענינו כיון דשלישי דר"י איירי בעט"ת מסתמא דומיא דזה מיירי ראשון ושני דידיה א"כ קשה ואטו שלישי דר"א בחולין גרידא איירי הרי ליכא שלישי בחולין גרידא. וא"כ על כרחין שלישי דר"א איירי בחולין שנעשו עט"ת וג"כ נימא דדומיא דהכי איירי ראשון ושני דיליה:

ואולי הכוונה דלר"א כיון דבחולין גרידא צריכין אנו לעשות האדם האוכל שני מטעם דלמא שדי משקין דתרומה לפיכך שוב אף בשלישי שנעשה עט"ת עשו כן אף שהיה די לעשותו שלישי לא ראו לחלק בין אוכל שני זה לאוכל שני זה אבל לר"י כבר מצינו לו חילוק בין שלישי זה לשלישי אחר שהרי חילק בין שלישי של חולין שנעשה עט"ת ובין חולין שנעשו עט"ק והיה לו לחלק גם בשני. ואם כן שני דחולין שנעשו עט"ת למה שני. ועל כן הוצרכו התוס' לפרש משום משקין דמעשר ואף דליכא לר"י שום שלישי רק בחולין עט"פ דעט"ק ס"ל דלאו כקודש דמי מ"מ הרי יש שלישי של קודש עצמו:

ועוד נלענ"ד דבשני של חולין גרידא לא היה צריך ר"י למימר דמצינו שני עושה שני שהרי כשם שסבר ר"י שמירת חולין שנעשו עט"ת טומאה היא אצל הקודש הכי נמי שמירת חולין גרידא טומאה היא אצל תרומה והרי רש"י פי' בחולין [ל"ד] הטעם ששמירתה טומאה היא אצל הקודש ממה ששנינו בפ' חומר בקודש בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש והכי נמי שנינו שם בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה ואם כן גם שמירת החולין טומאה היא אצל תרומה. וחיישינן בשני שלה דלמא ראשון הוא ולמה ליה לר"י למימר מצינו שני שעושה שני ע"י משקין. אלא ודאי דעיקר טעמי' דר"י על שני של חולין שנעשו עט"ת ובזה היה די לעשותו שלישי והוצרכו התוס' לומר שהוצרכו לעשותו שני משום משקין דמעשר:

שם בגמ' והכלים שנטמאו במשקין. הנה הא דכלים שנטמאו במשקין פוסלים התרומה מפורש בסוף שמעתין הטעם משום משקה זב וזבה. והרי כלים שנגעו במשקה הזה נעשו ראשונים וטמויי נמי מטמא א"כ קשה דהי' לנו לגזור משום משקה זב שכלים שנטמאו במשקין יטמאו תרומה. ולמה שנינו מאלו פוסלין התרומה כלים שנטמאו במשקין וע' בתוי"ט במשנה דשלהי זבים:

והנה יש מקום אתי דלהכי לא גזרו שיטמאו תרומה. משום דבלא"ה יש לדקדק כי היכי דגזרו כלים שנטמאו משום גזירה דמשקה זב. א"כ גם אדם יקבל טומאה ממשקים גזירה משום משקה דזב שהרי משקה דזב מטמא אדם כדכתיב כי ירוק הזב בטהור ולמימר שהדין באמת כן והא דלא חשבי' משום כיון שגזרו על כלים ממילא דהוא הדין אדם. והא במשקים טמאים הקשו היינו הך והוצרך לומר דלא שכיחא אבל אי הוה שכיחא לא הוה צריך למימרי' משום דממילא נשמע מאוכל אוכלין טמאין וא"כ אדם וכלים דכי הדדי נינהו דבשניהם שייך גזירה משום משקה דזב נקט כלים וה"ה אדם. זה אינו דא"כ שותה משקין טמאין למאי הלכתא תניא הא כבר נטמא האדם בנגעו בשפתיו במשקים ומאי איריא שותה. ולמימר דשותה משקין טמאים היינו בתחב לו חבירו בבית הבליעה זהו דוחק. וגם מלתא דלא אפשר במשקים. אלא ודאי דבאמת משקים טמאים אינם מטמאים אדם בנגיעה רק בשתיה והיא גופה טעמא בעי דלמה בכלים שנטמאו במשקים גזרו משום משקה דזב ולמה לא גזרו ג"כ באדם שנטמא במשקים משום משקה דזב. ובתחלת העיון רציתי לומר משום דבטומאה זו עבדו רבנן היכירא שאם נטמא גבו תוכו טהור דלא נשרוף עלה תרומה וקדשים וא"כ בשלמא בכלי שיש מקום לעשות בו היכירא גזרו אבל באדם דלא שייך בו תוך וגב ואין מקום לעשות בו היכר חששו פן ישרפו תרומה וקדשים ולהכי לא גזרו כלל: